# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/63/64/1/

חצר השתפין שיש בה דין חלקה וכו', יש לכל אחד מהם לכף את חברו לבנות הכתל באמצע כדי שלא יראהו חברו בשעה שמשתמש בחלקו ואפלו וכו' (חשן משפט סימן קנז), ודינים אלו נובעים מהמשנה ריש בבא בתרא, וזה לשון המשנה: 'השתפין שרצו לעשות מחצה בחצר, בונין את הכתל באמצע. גויל - זה נותן שלשה טפחים וזה וכו'', עד 'בלבנין - זה נותן טפח ומחצה וזה וכו'.

וידוע שבכל דבור ודבור של כל בעלי התלמוד יש בהם רזין עלאין, וכמו שכתוב בזהר הקדוש (פנחס רמד:): 'דהא מארי מתניתין כל תלמודא דילהון על רזין עלאין סדרו להון' (שהרי בעלי המשנה את כל הלמוד שלהם סדרו על פי סודות עליונים), ובפרט בלשון המשניות בעצמן שחבר רבנו הקדוש ברוח־הקדש גבה ונורא מאד, כי הם עצם התורה שבעל־פה אשר "ארכה מארץ מדה" וכו' (איוב יא, ט). וכל מעין יראה בעיניו ברב המשניות שהלשון אינו מישב כלל בשלמות על־פי פשוטו, אפלו לאחר כל התרוצים שמישבין בעלי הש"ס, כי האם היה מהנמנע לרבנו הקדוש לחבר המשניות בלשון ברור וקל, שלא נצטרך לתרץ ולשבר ולחסר ולהוסיף ולהפך בדבריו הקדושים? אך בודאי דברים בגו, כי כפלים לתושיה, ולא היה אפשר לבאר ולהמשיך בזה העולם כל דיני ומשפטי התורה הקדושים כי אם בענין זה דיקא, שבו מרמז כל חלוקי הדינים למעשה, ובו נעלם ונסתר כל שרשי הדינים וטעמם על־פי סוד הנסתר והנעלם. מכל שכן בכל דבור ודבור של המקרא שבכל ספרי תנ"ך, שבודאי כלם מלאים סודות נוראות ונשגבות שאי אפשר לתפס במח, אבל על־פי פשוטו אין להם קשר וחבור וסדר כלל על־פי דרכי המליצה והם מלאים פליאות ותמיהות נשגבות. ואף־על־פי שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.): 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', הינו שבודאי כונתו בפשיטות אמת, אבל מה שאמר בלשון זה שמלא קשיות ותמיהות, זה אי אפשר לתרץ בשלמות בשום אפן כי אם על־ידי סודות הנשגבות הנסתרות ונעלמות בהם בכל דבור ובכל פסוק ובכל אות ונקדה וכו'.

ואין צרך לבאר כל זה, וגם כי אין כאן מקומו. אך הכרחתי לצאת מן הענין לדבר קצת, מחמת כי אש תוקד בקרבי מעצם הצרות שנתפשטו עכשו על־ידי פריצי בני ישראל שהם כתות האפיקורסים המצויים עכשו ביותר, שהם חותרים לפרש המקרא רק על־פי פשוטו, על־פי דרכי המליצה, והבל יפצה פיהם, ואם לשונם תמק בפיהם מרבוי דבריהם של הבל, לא יוכלו להכניס בלב בעל שכל אמת שהמקרא מתפרש בשלמות על־פי דרכי המליצה, וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו עליו השלום שהיה ראש לכל הנביאים ולכל בעלי מליצה של אמת, כאשר הם בעצמם מכרחים להודות על זה ומשבחים ומפארים מאד מאד המליצה הקדושה של משה רבנו, כתב על־פי דרכי המליצה חס ושלום בהתורה הקדושה: "ששת ימים תאכל מצות" (דברים טז, ח), וסותר דברי עצמו שכתב כמה פעמים: "שבעת ימים תאכל מצת" (שמות יג, ו), וכן "ובשלת ואכלת" (דברים טז, ז), והלא כתיב (שמות יב, ט): "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל כי אם צלי אש" וכו', וכן הרבה. וכן בהספורים, למה לו להאריך לחזר ולספר באריכות כזה כל דברי אליעזר עבד אברהם, מה שכבר מבאר בפרשה היטב, וכן בהרבה מקומות מאריך הרבה, ובכמה מקומות מקצר מאד. וכל מקרא ומקרא מלא פליאות נשגבות, אשר אי אפשר בשום אפן לתרצם בשלמות על־פי פשוטו, כי אם על־פי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שדרשו בהם רבותינו ז"ל בתלמוד, ולהאמין שיש בהם סודות נוראות ונשגבות בכל תבה ובכל אות, והיה מכרח על־פי סוד לכתב "ששת ימים תאכל מצות", ולסמך על רבותינו ז"ל שמסר להם לדרש בזה מדה משלש עשרה מדות שהוא דבר שהיה בכלל, וכן בכל התורה כלה. וכל זה מבאר ומיסד בלב כל אחד מישראל באמונה שלמה, כי כל קיום התורה תלויה בזה, אך הכתות הרעים הנ"ל רוצים להפך הקערה על־פיה חס ושלום, וכבר הטעו כמה נערי בני ישראל בהבליהם, השם־יתברך יציל השאר מהם ומהמונם ומהמהם. על־כן לא יכלתי להתאפק מלדבר כאן בזה קצת, ועוד נתבאר במקום אחר בעזר השם־יתברך: