# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/63/64/2/

והנה המשנה הזאת תמיהא מאד, כי למה האריך כל־כך ותפס ארבעה דברים אלו: גויל, גזית, כפיסין, לבנים, ולבאר כמה נותן כל אחד על המחצה, מאחר שעקר תמצית הדין הוא שהכל כמנהג המדינה, ואפלו אם נהגו בהוצין וקנים די בזה, כמבאר בגמרא ובשלחן ערוך. ועל־כן באמת בשלחן ערוך לא כתב כי אם בקצור (בסימן קנז, סעיף ד): רחב כתל זה כמנהג המדינה שנוהגים השתפים לבנות שחולקים ביניהם, ואפלו נהגו לעשות מחצה ביניהם בקנים והוצין, ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל ויראה אחד את חברו. ואם כן התנא שדרכו לקצר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא ו:): 'תנא אינו צריך לפרש דבריו' וכו', מדוע באר כאן ביותר גויל וגזית וכו', מאחר שהכל תלוי במנהג, כמו שסים שם בעצמו: 'הכל כמנהג המדינה'. אך יש לרמז בזה סוד שרש הדין, שצריכין לעשות מחצה ביניהם להנצל מהזק ראיה.

על־פי מה שכתב רבנו ז"ל בהתורה 'תקעו־תוכחה' בלקוטי תנינא סימן ח', עין שם כל התורה מתחלתה עד סופה. והכלל היוצא משם בקצור לעניננו הוא, כי אי אפשר להוכיח את ישראל כי אם על־ידי קולו של משה, שהוא בחינת שיר של חסד שיתער לעתיד כו', שיחדש את עולמו בבחינת (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה", שעל־ידי זה העו‍נות נתהפכין לזכיות, ולא די שאין נתעורר הריח רע של העו‍נות, אף גם נתוסף על־ידי־זה ריח טוב, בבחינת (שיר־השירים א, יב): "נרדי נתן ריחו" - 'עזב לא נאמר אלא נתן' וכו' (שבת פח:). ולזה זוכין על־ידי התפלה־בבחינת־דין של הבעל כח, שעל־ידי־זה מוציא מהסטרא־אחרא כל החיות שבלע מהקדשה, אף גם עצמות חיותו וכו', וזה בחינת (תהלים קו, ל): "ויעמד פינחס ויפלל" כשהיה מעשה זמרי. כי כשהסטרא־אחרא יונקת מהרחמנות כו', וזה בחינת תאות נאוף, שהוא קלקול המח על־ידי כעס ודין, כי המח היא מחצה פרוסה בפני תאות נאוף. כי יש שלשה מחין שהם שלש מחצות פרוסות בפני זאת התאוה, אבל כשנתקלקל המח על־ידי כעס ושנאה, בחינת דין, אז מתגבר חס ושלום תאות נאוף, ואז צריכין התפלה־בבחינת־דין הנ"ל, ועל־ידי־זה נעשין גרים וכו' ונתרבה כבודו יתברך, ועל־ידי־זה נמשך ונתפשט נבואה שהיא ברור המדמה, שעל־ידי־זה עקר האמונה וכו'.

ועל־כן צריכין להשתדל מאד ולבקש מאד מאד מהשם־יתברך בכל יום ויום שיזכה להתקרב לצדיק אמתי שיש לו בחינת רוח־הקדש באמת, כדי שיזכה לאמונה שלמה שהיא כל היהדות, שעקרה תלויה בהצדיק האמת, כי כל צדיק אמת אפלו עכשו יש לו איזה בחינת רוח־הקדש, בחינת רוח נבואה, שעל־ידי־זה ברור המדמה, שעל־ידי־זה עקר קיום האמונה הקדושה, בחינת אמונת חדוש העולם, שזה בחינת קבלת התורה על־ידי משה רבנו שהיה ראש לנביאים, שאז זכינו לאמונת חדוש העולם, כי כל העולם היה תלוי עד ששה בסיון שבו נתנה התורה, הינו שאמונת חדוש העולם היה תלוי עד קבלת התורה, כי אי אפשר לזכות לאמונה שלמה, שהוא אמונת חדוש העולם שהוא עקר האמונה, כי אם על־ידי התורה שהיא כלל הנבואה וכו' כנ"ל. וכן צריכין בכל דור ודור להתקרב להצדיק האמת שיש לו בחינת רוח־הקדש, רוח נבואה, כי עקר שלמות וקיום האמונה על ידו כנ"ל.

ועל־ידי אמונה זוכין לחדוש העולם שלעתיד, בחינת "עולם חסד יבנה", ואז יתעורר השיר של נפלאות, בחינת השיר של חסד הנ"ל, שהוא קול של המוכיח ההגון שמוכיח בבחינת קולו של משה, שעל־ידי־זה העו‍נות נתהפכין לזכיות מגדל החסד, בבחינת "נרדי נתן ריחו" וכו', כנ"ל: