# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/63/64/3/

וזה בחינת המחצה הנ"ל המבארת במשנה שצריכין לעשות בשביל לשמר מהזק ראיה. כי עקר הזק ראיה נמשך מרע־עין, הינו מפגם תאות נאוף שתלויה בעינים, שמשם עקר פגם העינים, ומשם אחיזת הרע־עין להזיק בראיתו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר בלק ריא:) על בלעם שהיה רע־עין ובכל מה דאסתכל אתלטיא (ובכל מה שהסתכל - התקלל), וזה מחמת שהיה שטוף בזמה מאד, כמו שכתוב (במדבר כב, ל): "ההסכן הסכנתי", כמו שדרשו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה ד:). ועל־כן כשצריכין לעשות מחצה על־פי דת תורה הקדושה להנצל מרע־עין שמשם נמשך כל הזק ראיה, צריכין להמשיך תקון המחצה משרשה, דהינו מבחינת תקון תאות נאוף, שהוא על־ידי מחצות המחין, שהם שלש מחצות פרוסות בפני זאת התאוה כנ"ל, ומשם צריכין להמשיך בחינת תקון המחצה הנ"ל שהיא שמירה מרע־עין, מהזק ראיה, כי עקר התקון על־ידי מחצות המחין ששומרים מתאות נאוף שהוא פגם העינים, וכנ"ל.

ותקון תאות נאוף הוא על־ידי התפלה־בבחינת־דין הנ"ל, שעל־ידי כל הבחינות המבארים שם נתתקן הכל, כי זוכין לבחינת נבואה שהוא בחינת התורה, שעל־ידי־זה עקר האמונה, שעל־ידי־זה חדוש העולם שלעתיד, בחינת (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה", שעל־ידי־זה זוכין לקול תוכחה של המוכיח הראוי, שעל־ידי־זה העו‍נות נתהפכין לזכיות וכו', כנ"ל, ואז חוזר ונתתקן כל הפגמים והקלקולים שהיו בתחלה, שהם פגם התפלה ופגם תאות נאוף וכו', כי עכשו נתתקן הכל על־ידי קול המוכיח הנ"ל, שנמשך מבחינת התפלה־בבחינת־דין הנ"ל, שמשם כל התקונים המבארים שם עד שנתתקן הכל.

כי עכשו זוכין לחסד גדול, שכל העולם נבנה רק על־ידי חסד, בבחינת "עולם חסד יבנה", עד שלא יתקלקל עוד החסד והרחמנות לעולם, בבחינת (ישעיה נד, ח): "ובחסד עולם רחמתיך" - "חסד עולם" דיקא, שיהיה החסד לעולם ולא תוכל עוד הסטרא־אחרא לינק ממנו לקלקלו, שיהיה נאחז בו הדין, חס ושלום, כי אז יהיה החסד לעולם, בבחינת "ובחסד עולם" כנ"ל, בחינת (שם נד, י): "וחסדי מאתך לא ימוש", וכשלא יתקלקל עוד החסד על־ידי הסטרא־אחרא כנ"ל, ממילא יתתקנו כל הפגמים הנ"ל שעקרם פגם תאות נאוף, שהכל בא מאחיזת הדין על־ידי פגם החסד והרחמנות, כמבאר שם, כי עתה יהיה בנין העולם מחדש על־ידי חסד עולם שלא יתקלקל ולא ימוש לעולם, כנ"ל.

ועל־כן אלו השתפין שרצו לעשות מחצה בחצר - וזה מחמת שנתקלקל השלום שביניהם, שהוא בחינת אהבה וחסד, עד שצריכין לחלק, כי בודאי אם היה אהבה ושלום ביניהם כתקונו, ולא היו מקפידין זה על זה, ולא היו עין כל אחד צרה בחברו, כראוי להיות בין כל ישראל חברים שהם אחים ורעים זה לזה - בודאי לא היו צריכין לחלק ולעשות מחצה, אך מה שבאו לזה שצריכין לחלק - זה נמשך מקלקול האהבה והשלום שהוא בחינת חסד ורחמנות, כי נאחז בהם אחיזת הדין, שהוא בחינת כעס ושנאה ומחלקת, ואז כשבאין לחלק - צריכין לעשות מחצה משום הזק ראיה שאחיזתו מבחינת דין ומחלקת וכעס כנ"ל. והמחצה היא בחינת תקון להזק ראיה שבא מפגם הדין והכעס והמחלקת, שמשם אחיזת תאות נאוף, שמשם עקר ההזק ראיה, כנ"ל.

ועל־כן מאחר שצריכין לתקן זה הפגם - צריכין להמשיך התקון מבחינת כל התקונים הנ"ל הנמשכין על־ידי התפלה־בבחינת־דין, שעל־ידי־זה נתתקנין כל התקונים הנ"ל עד שנתתקן פגם תאות נאוף, שהוא העקר, שעל־ידי־זה נתבטל הזק ראיה. ועל־כן צריכין להמשיך תקון בנין המחצה הנ"ל מבחינת בנין העולם מחדש, בחינת "עולם חסד יבנה", שנמשך מכל התקונים הנ"ל, שעל־ידי־זה נתתקן הכל ונצולין מהזק ראיה שבא על־ידי תאות נאוף, כנ"ל: