# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/63/65/16/

כי עקר המצוה והחיוב לדבר עם חברו ביראת שמים, שזה עקר הדעת, כמו שכתוב (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה'", הוא רק להרחיב דעתו. כי העקר להוציא את עצמו ואת חברו מבחינת מחין דקטנות לבחינת מחין דגדלות, כמו שכתוב במקום אחר בסימן כ"ב לקוטי תנינא. כי צריכין לראות ולהשתדל שיתגדל ויתרחב הדעת ביותר בכל העם, שזהו בחינת הרחבת גבול ארץ־ישראל, שהוא בחינת הדעת הקדוש כנ"ל, בבחינת (שמות לד, כד): "והרחבתי את גבלך" וכו', וכתיב (דברים יב, כ): "כי ירחיב ה' את גבלך" וכו', שזהו בחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי יה", שהוא בחינת מחין דקטנות, שמשם כל היסורים והצרים המצרים לכל אחד, חס ושלום, "ענני במרחב יה", שיצאתי ממצר למרחב, שנתרחב הדעת, שעל־ידי־זה נמתקין ונתבטלין כל המצרים המצרים, חס ושלום.

כי עקר כל היסורים והמניעות מעבודת השם־יתברך הם המצרים, בבחינת (איכה א, ג) "כל רדפיה השיגוה בין המצרים", שזהו בחינת (יחזקאל ה, ה): "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות", שהם בחינת השבעים עכו"ם הסובבין ארץ־ישראל, שהם המצרים והגבולים שסביב ארץ־ישראל, שהוא בחינת כלל קדשת ישראל כנ"ל. ואלו המצרים חותרים תמיד על ארץ־ישראל להרס הגבול, חס ושלום, לכנס לארץ־ישראל, עד שבעו‍נותינו הרבים גברה ידם והחריבו את הבית־המקדש וגלו ישראל מארצם. וכל זה נמשך מחמת שישראל בעצמן לא שמרו את עצמן מלהרס הגבול שבין אדם לחברו, עד שהתקנא אחד בחברו ונתרבה שנאת חנם בבית שני, שעל־ידי־זה נחרב הבית וגלו מארץ־ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

אבל עדין לא אבדה תקותנו, כי קדשת ארץ־ישראל והבית־המקדש קימת לעד, עד שאנו ממשיכין קדשת ארץ־ישראל גם בחוץ לארץ, בבחינת (יחזקאל יא, טז): "כי הפיצותים בגוים וכי זריתים בארצות ואהי להם למקדש מעט", כי בכל מקום שישראל דרים שם - הוא בחינת קדשת ארץ־ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל (בהתורה 'חדי רבי שמעון' בסימן ס"א, עין שם).

ועתה אנו צריכין לתקן מה שקלקלנו על־ידי שנאת חנם וקנאה ומחלקת, על־כן צריכין לזהר בכל הנ"ל, דהינו לאהב את עצמו עם חברו, ולרחם עליו מאד, ולהשתדל בכל כחו לדבר עמו ביראת שמים להכניס בו הדעת הקדוש, אבל שיהיה העסק לטובה ולא לרעה, חס ושלום, שלא להרס הגבול, חס ושלום, שזהו בחינת 'ועשו סיג לתורה' הנ"ל, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה' וכנ"ל: