# כג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/63/65/23/

וזה שנאמר בגאלה האחרונה (ישעיה נב, יב): כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל - כי בגלות מצרים יצאו בחפזון, כעבדא דברח מרבוניה ולא אית לה שטר חרות, אבל בפורקנא בתריתא "לא תצאו כצאת העבדים" וכו' אלא תיפוק בת חורין וכו', כמו שאיתא כל זה בתקונים (דף קמו:). כי עקר תקון הגאלה האחרונה הוא על־ידי בחינת חרות הנ"ל, שהוא בחינת יובל, שמשם כל הגאלות והחרות מהגלות, אבל בגלות הראשון כשנגאלו ממצרים - לא נמשך הדעת הזה בשלמות, מחמת שעדין לא קבלו התורה שהוא הדעת הנ"ל, רק שנמשך עליהם הארה מבחינת יובל שהוא הדעת הנ"ל, ועל־כן יצאו בחפזון כעבדא דברח מרבוניה. ועקר הבריחה והחפזון היה מחמת שלא נכנע ונתבטל עדין קלפת עמלק, שהוא "ראשית גוים", שהוא ראשית ושרש כל השבעים עכו"ם, שהם כלל כל התאוות והזהמות שמהם כל הגליות בגשמיות ורוחניות. ועל־כן כתיב (שמות יד, ה): "ויגד למלך מצרים כי ברח העם". ועל־כן המגיד כי ברח העם היה עמלק, כמו שמובא במדרשים (מכילתא בשלח א), כי מחמת שלא בטלו זהמתו עדין, על־כן ברחו, והוא בעצמו היה המגיד והמקטרג על זה שברחו.

ועל־כן קדם מתן תורה כתיב (שם יז, ח): "ויבא עמלק", כי הוא לא נכנע עדין, רק משה רבנו בגדל כחו צוה ליהושע ללחם עמו להחלישו לפי חרב, אבל לא לגמרי, ואז צוה השם־יתברך (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון בספר וכו' מלחמה לה' בעמלק מדר דר", ודרשו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תצא יא): 'עד דורו של מרדכי, ומשם עד דורו של מלך המשיח'. ועקר הכנעתו ומפלתו בכל דור ודור הוא על־ידי צדיקי אמת שממשיכין זה הדעת הנ"ל, שהוא בחינת חרות של יובל, שהוא בחינת "וכל בניך למודי ה'", להכניס הלמוד הקדוש של הדעת הזה לכל בני ישראל שיהיו כלם למודי ה', עד שיצאו כלם מהרוח שטות ושגעון ובלבול הדעת הנמשך מזהמת קלפת עמלק וישובו כלם אל השם־יתברך באמת.

ועל־כן כתיב בגלותא בתראה: "כי לא בחפזון תצאו" וכו', כי זה הדעת הנ"ל הוא בחינת מתינות גדול ונפלא, בחינת 'הוו מתונים בדין' שמרמז על הדעת הנ"ל, כמו שכתוב שם, 'מתונים' דיקא, הפך 'חפזון', כי צריכים מתינות עצום לזה הדעת להאיר בדרי מעלה בחינת 'מה', ובדרי מטה בחינת 'מלא כל הארץ כבודו'. וזהו כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל - כי הלך לפניכם ה' - זה בחינת השגת דרי מעלה, שהוא בחינת 'מה', שהוא בחינת שם 'הויה' במלוי אלפין בגימטריא 'מה', שהוא בחינת סתום ונעלם בתכלית ההעלם, בחינת 'מה חמית, מה פשפשת וכו'', בבחינת (שמות ג, טו): "זה שמי לעלם" הנאמר בשם הויה ברוך הוא.

וזהו כי הלך לפניכם ה' - שמרמז על הגדולים במעלה, בחינת דרי מעלה, שהולכים להתקרב להשם־יתברך, וה' הולך לפניהם, אבל כל מה שרוצים להשיגו - הוא נעלם מהם בבחינת 'מה' וכו' וכנ"ל. ומאספכם אלקי ישראל - בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', שהוא בחינת שם אלקים, שהוא בחינת מלכות, בחינת (תהלים עד, יב): "ואלקים מלכי" וכו'. וזהו ומאספכם - הינו בחינת "מאסף לכל המחנות", לכל הנחשלים והנדחים בעו‍נותיהם ורוצים לדחותם חוץ ממחנה ישראל, והשם־יתברך מרחם עליהם ומאספם לפנים, כי הולך אחרי כל אחד ואחד ומגלה לו ומאיר לו כי הוא יתברך עדין עמו, בבחינת "מלא כל הארץ כבודו", בחינת "הקיצו ורננו שכני עפר", וכנ"ל.

ומחמת זה כי לא בחפזון תצאו - כי יאיר עליכם בשלמות הדעת הנ"ל של בחינת 'מה' ו'מלא', שהוא בחינת השגת הבן ותלמיד, שהוא בחינת כי הלך לפניכם ה' ומאספכם וכו', שזה הדעת הוא בחינת מתינות, בחינת 'הוו מתונים בדין וכו' ועשו סיג לתורה', שעושים בכל פעם סיגים וגדרים להדעת הזה על־ידי בחינת שתיקה, כדי שלא לכנס במקיפים שאסור להמשיכם, כדי שלא יכנס בקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם וכו', כמו שכתוב שם, ועל־כן "לא בחפזון תצאו" וכנ"ל.

ועל־כן בגלות הראשון כתיב (שמות יב, לט): "ולא יכלו להתמהמה", ובגלות האחרון כתיב (חבקוק ב, ג): "אם יתמהמה חכה לו". כי צריכין להתמהמה כדי שלא לצאת בחפזון, בחינת 'הוו מתונים בדין' הנ"ל. ועל־כן הערב רב, שהם מסטרא דעמלק, הכשילו את ישראל על־ידי החפזון הרע שלהם, שתכף כשראו כי בשש משה וכו' (שמות לב, א), ונתמהמה קצת, תכף מהרו וחפזו ועשו את העגל, כי גם החפזון שהיה בשעת יציאת מצרים היה על ידם, כמו שכתוב שם בפרשת בא (שם יב, לח): "וגם ערב רב עלה אתם" וכו', וסמוך ליה (שם פסוק לט): "ויאפו את הבצק עגות מצות כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" וכו'. כי עקר כל הפגמים על־ידי הקשיות של המחקרים והפילוסופים שהם מסטרא דעמלק מסטרא דערב רב, שממהרים להקשות קשיות שאי אפשר לישבם, כי נמשכים מהמקיפים שאי אפשר להמשיכם בזה העולם, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל ובהתורה 'עתיקא' וכו' סימן כ"א לקוטי א':