# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/63/65/9/

ואחר שברך את מנשה ואפרים, שהם כלל הדעת כנ"ל, אחר־כך קבץ את בניו לברכם כלם להמשיך ולהאיר הדעת בכלם, ומחמת שראה כל מטתו שלמה וכלם צדיקים קדושים ויודעים את השם־יתברך, וראויים לקבל הדעת הקדוש כראוי, על־כן חשב לגלות את הקץ, כי באמת כל קץ הגאלה יהיה על־ידי הדעת הזה כשיאיר בעולם בשלמות, כי זה עקר תכלית הגאלה, להכיר ולידע אותו יתברך, כמו שכתוב (ירמיה לא, לג): "כי כולם ידעו אותי" וכו', וכתיב (ישעיה יא, ט): "כי תמלא הארץ דעה לדעת את ה'" וכו'. אבל תכף כשחשב לגלות את הקץ נסתלקה הימנו שכינה, כי עדין לא הגיע העת לגלות.

וזה בחינת 'סיג לחכמה שתיקה' הנ"ל, שזה עקר קיום הדעת כנ"ל, כי זה הדעת עמק מאד – "עמק עמק מי ימצאנו", וכל מה שעוסקין להמשיך ולהאיר הדעת הזה צריכין בכל פעם לשתק כדי שלא לכנס בקשיות ותרוצים שהם למעלה מהזמן וכו'. ועל־כן עקר הדעת הנ"ל הוא לחזק את הכל באמונה שלמה – להאיר הדעת בכל החפצים באמת שידעו ויבינו שראוי להאמין בהאמת (וכמבאר מזה הרבה בדברינו, עין שם). ועל־כן עקר קיום הדעת הוא על־ידי שתיקה כנ"ל. ועל־כן אפלו יעקב אבינו שזכה לדעת כזה להאיר בבניו, אף־על־פי־כן תכף כשרצה להגיע הסוף והקץ, כי רצה להאיר הדעת כל־כך עד שיתגלה קץ הגאלה, תכף נסתלקה הימנו שכינה. כי אי אפשר לגלות הדעת בפעם אחד, רק צריכין לשתק בכל פעם, שזה עקר קיום הדעת, בחינת סיג לתורה, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה' וכנ"ל: