# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/62/4/

ועל־כן הערב בשעת מתן מעות משתעבד מיד בלא קנין, אבל שלא בשעת מתן מעות צריך קנין, כי ענין הקנין בכל דבר הוא רק מחמת בחינה הנ"ל, מחמת שהאמונה הוא בבחינת רגלין, ושם נאחזים החיצונים בבחינת "רגליה ירדות" וכו', בבחינת (יחזקאל ה, ה): "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה" - ירושלים הוא בחינת אמונה, היא תמיד ביניהם, כמובא בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן כב, לה), ומחמת זה כשעושין איזהו משא־ומתן, אי אפשר לסמך על אמונתו של חברו לבד, ואין קיום לדבר בלא קנין, כי באמת היה ראוי שלא להצריך קנין בשום דבר בעולם, כי ראוי שיהיה ההן הן, והלאו לאו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא מט.). ומאחר שמבטיח לחברו בדבור לבד לקים המשא־ומתן והמקח וכיוצא, בודאי ראוי שיקום באמונתו ויקים דבורו, אפלו בלא קנין כלל, אבל מה שעל־פי הדין אין קיום לדבר בלא קנין הוא מחמת בחינה הנ"ל, מחמת שהאמונה צריכין להחיות אותה תמיד, וכל זמן שאין מחיין ומחזיקין ומקימין את האמונה השוכנת תמיד אצל הקדשות הנפולות, אי אפשר לסמך על האמונה של חברו לבד, כי על־פי הרב אצל כל אחד יש בחינת 'אמונה נפולה', כי אין האמונה בשלמות גמור אצל כל אחד ואחד, מחמת שהאמונה שוכנת תמיד בין הגויים וכו', וכנ"ל.

ובפרט האמונה שבמשא־ומתן ששם עקר האמונה, כמו שאמרו (שבת לא.): 'נשאת ונתת באמונה'. ושם עקר המלחמה והברור, כי בכל עניני משא־ומתן יש הרבה קדשות נפולות מאד שצריכין לבררם על־ידי המשא־ומתן, ועקר הברור על־ידי אמונה, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן רפ) במאמר 'כי תצא למלחמה'. ומחמת שהאמונה שבמשא־ומתן שוכנת שם בין הגוים אצל הקדשות הנפולות - על־כן מי שאינו חזק באמונה יתרה, אי אפשר לסמך על אמונתו, כי לפעמים נפגמת האמונה בעצמה על־ידי־זה, על־ידי ששוכנת ביניהם, ובפרט האמונה שבמשא־ומתן ששם עקר המלחמה והברור וכנ"ל, וכמובן כל זה בדברי רבנו במקום אחר (סימן כג), ומחמת זה אי אפשר לסמך על האמונה לבד ואין קיום לשום משא־ומתן כי אם על־ידי קנין, ועקר הקנין הוא להחיות את בחינת האמונה שעל־ידי הקנין מחיין ומחזקין את בחינת האמונה הנפולה של חברו, וכשמחזקין ומעלין את האמונה, אזי האמונה נתחזקת ונתקימת, ואזי צריך לקים דברו, ואסור לשנות את המשא־ומתן מאחר שכבר החיו את האמונה על־ידי הקנין, על־כן אי אפשר לשנות עוד:

וזה בחינת קנין־סודר שמועיל בכל דבר, ולפנים בישראל היה הקנין על־ידי מנעל, כמו שכתוב (רות ד, ז): "וזאת לפנים בישראל, על הגאלה וכו', שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל". כי הבגדים והמנעלים הם דברים גבוהים מאד, והם בבחינת שמירה של האמונה בסוד החשמ"ל, כידוע, והם נמשכים מבחינת הרוח שבלב, שהוא בחינת רוח הצדיק הנ"ל, כי מבחינת הרוח שבלב שמחיה את הידים והרגלים, ומכניע הכפירות ומאיר את האמונה כנ"ל, משם יוצא בחינת ההארה לחוץ בבחינת בגדים, בבחינת חשמ"ל, כדי לשמר את האמונה שלא תהיה נפגמת על־ידי הסטרא־אחרא, חס ושלום.

ומחמת שעקר השמירה צריכין ברגלין כנ"ל, על־כן שם צריכים מנעלים שהם שמירה יתרה שלא יהיו נכשלין הרגלין בכפירות, חס ושלום, שהם בחינת נטוי רגלין, בחינת כשלון הרגלין, כי המנעלים הם בחינה גבה מאד, ושרשם ממקום עליון, מבחינת הרוח שבלב [כי בינה לבא, ומשם בחינת הבגדים בסוד החשמ"ל והמנעלים, כי 'נעל' בגימטריא קנ"א וכו', כמובא בכתבים (פ רי־עץ־חיים, יום־הכפורים, פרק ד)] בבחינת 'כתפלין כך מנעלים' (שבת סא.), ועל־כן מברכים עליהם ברכה מיחדת "שעשה לי כל צרכי". ועל־כן הזהירו עליהם רבותינו ז"ל מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכט.): 'לעולם ימכר כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו'. כי עקר לשמר את האמונה ועקר הוא לשמר את הרגלין, כנ"ל.

וזה בחינת מנעלים, שהם נמשכין מהרוח שבלב דנשיב ברגלין, ומשם יוצאין המנעלים, שהם שמירה להרגלין כנ"ל, ועל־כן כשהיו רוצין להחזיק את האמונה, כדי לקים המשא־ומתן שלא ישנה חברו את אמונת דבורו, היו נוהגין לקים כל דבר על־ידי המנעל שהיה שולף איש נעלו ונתן לרעהו, ועל־ידי שקבל אחד מחברו את המנעל, על־ידי־זה היה מקבל מחברו את החיות והשמירה של האמונה כנ"ל, ועל־ידי־זה נתחזק האמונה ולא היה יכל לשנות עוד נגד חברו, מאחר שממנו קבל חזוק האמונה על־ידי בחינת המנעל, על־כן נתקים הדבר על־ידי־זה, ולא היה יכל לשנות עוד. וכן עכשו נוהגין לקים כל דבר על־ידי קנין־סודר, שהוא גם־כן בחינה הנ"ל, כי הבגדים הם השמירה והחיות של האמונה כנ"ל, ועל־ידי־זה נתחזק ונתקים האמונה, ואי אפשר לשנות עוד, כנ"ל:

ועל־כן הערב בשעת מתן מעות אין צריך שום קנין כלל, רק בדבור בעלמא נשתעבד, כי בשעת מתן מעות, דהינו בשעת הגמילת חסד, אזי שופע הרוח נדיבה, שהוא בחינת הרוח שבלב שמחיה את האמונה דנשיב בידין, והעקר ברגלין כנ"ל. ועקר הארת הרוח נדיבה שבלב נתעורר על־ידי הערב שסומך עליו ומלוהו, ועל־ידי ההלואה זו מאיר הרוח שבלב בידין ורגלין, כנ"ל. ועל־כן גם הערב בשעת ההלואה מקבל חיות והארה מבחינת הרוח שבלב דנשיב עקרו ברגלין, והערב הוא בחינת רגלין כנ"ל, ומקבל חיות והארה מהרוח נדיבה שבלב המלוה שמאיר על־ידו ברגלין כנ"ל, ועל־כן הערב משתעבד מיד, דהינו שצריך לקים הבטחתו ואסור לשנות עוד, כי נתחזק אמונתו על־ידי הרוח נדיבה הנ"ל דנשיב ברגלין, כנ"ל.

ועל־כן אי אפשר לשנות עוד, כאלו היה מקבל קנין, כי עקר הקנין הוא רק בשביל בחינה זו - להחיות ולהחזיק את האמונה, ועכשו נתחזק ונחיה האמונה ממילא, אפלו בלא קנין, על־ידי הרוח נדיבה שנתעורר על־ידי הערב הזה ומאיר ברגלין כנ"ל, אבל שלא בשעת מתן מעות צריך קנין, כי אז כשתובע המלוה את הלוה ואינו משלם לו, וזה נעשה אז ערב, ואז שוב אין מאיר הרוח נדיבה הנ"ל, אדרבא, כבר נשקע בחינת ההארה שהאיר המלוה בהלוה על־ידי הרוח נדיבה כנ"ל. ועכשו כשאינו משלם הלוה להמלוה, ואינו קים באמונתו, הרי כבר נשקע בחינת ההארה הנ"ל, שהאיר המלוה בהלוה, שהוא בחינת רגלין בבחינת "רגליה ירדות" וכו', שמחמת זה אינו קים באמונתו ואינו משלם לו, מחמת שהם נתאחזו שם, ומחמת זה אינו משלם לו.

ומחמת שעכשו אין מאיר הרוח נדיבה הנ"ל, אדרבא, כבר נשקע ההארה הנ"ל בבחינת "רגליה ירדות" וכו', כנ"ל, על־כן עכשו אין הערב משתעבד בדבור לבד, רק בקנין, כמו כל הדברים שצריכין קנין כדי להחיות ולחזק את האמונה, ובלא זה אין קיום לשום דבר על־ידי אמונת חברו לבד וכו', אבל בשעת מתן מעות, אז מאיר הרוח נדיבה בבחינת רגלין, שהוא בחינת הערב, ועל־ידי־זה נתחזק האמונה ואי אפשר לשנות עוד, כי זהו בחינת קנין ממש כנ"ל. וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל על ערב שלא בשעת מתן מעות, ' הרי החונק את חברו' וכו', עין למטה (באות ו):