# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/12/

וזה בחינת ערב, כי הערב שנכנס בין הלוה להמלוה, ומבטיח להמלוה שהלוה יפרע לו - זהו בחינה הנ"ל - שמחיב את עצמו לחזר הדבר לשרשו שנלקח ממנו להעלות עשיה לרצון. כי הלוה הוא בבחינת עשיה ועבדות, בחינת (משלי כב, ז): "עבד לוה לאיש מלוה", כי עקר כל ההלואות והחובות שהם בחינת עניות ודחקות, הכל נמשך מבחינת "בעצבון תאכלנה" וכו', שהוא בחינת ל"ט מלאכות שמחמת זה הוא כל חסרון הפרנסה, שעל־ידי־זה מכרחין לעשות כל העסקים, וכל מי שנאחז בו ביותר זהמת הנחש, נופל לטרדות ועבדות ועסקים יותר, עד שנופלים לחובות והלואות שהם עבדות ממש, תקף העשיה, בחינת "עבד לוה לאיש מלוה", כנ"ל. וצריך הלוה להשתדל מאד לקים מצות פריעת בעל־חוב - מצוה, להשתדל לפרע להמלוה בזמנו. ואזי מבטל בחינת העבדות, בחינת ההלואה והחוב שהוא בחינת העשיה. וחוזר ונכלל ברצון, כי חזר הדבר למקומו להמלוה שהוא בחינת רצון, כי גמל עמו חסד בנדבת לבו ורצונו הטוב, כי גמילות חסד הוא בחינת צדקה וגדולה יותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה דף מט.): 'גדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה'. כי כל העשירות נמשך מבחינת רצון העליון, שמשם כל ההשפעות כנ"ל, ועל־כן נקרא הממון 'כסף' - לשון כסופין ורצון, כי משם שרשו בקדשה, וכנ"ל.

ועל־כן "וכל הרע לאיש מתן" (משלי יט, ו); "אהבי עשיר רבים" (שם יד, כ). והכל משתוקקים ונכספין אליו ומתחברים עם העשיר, כמובא בדברי רבנו ז"ל (סימן סח), כל זה מחמת שהממון בשרשו נמשך מבחינת רצון כנ"ל, ועל־כן מזוני לאו בזכותא תליא כי אם במזלא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מועד־קטן כח.), שהוא בחינת מזל העליון, שהוא בחינת דקנא קדישא, כידוע, שהוא בחינת רצון, כמבאר בהתורה הנ"ל, שהארת הרצון על־ידי בחינת הזקן הקדוש, עין שם. ועל־כן כשהלוה מסלק החוב להמלוה. ומקים פריעת בעל־חוב מצוה, על־ידי־זה מבטל בחינת העבדות, שהוא בחינת חוב, ועולה העבדות והעשיה וחוזר ונכלל ברצון שהוא בחינת המלוה הגומל חסד בחינת רצון, כנ"ל:

אבל מחמת שלפעמים אין המלוה רוצה להאמין להלוה שיפרענו כראוי, על־כן נכנס הערב ומבטיח להמלוה שיפרענו הלוה בזמנו. נמצא, שהערב מבטיח על סלוק החוב מהלוה להמלוה, שהיא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (יבמות קט.): 'הרחק מן הערבונות', כי אף־על־פי שהוא מצוה גדולה להלוות לעני. ואם כן, גם זה הערב, בודאי עושה מצוה, כי על ידו הלוה המלוה להלוה, אבל אף־על־פי־כן, הוא צריך להתרחק מזה בכל האפשר, כי מי יודע אם ימלט מהפסד, כי זה שבא לידי כך עד שצריך ללוות ולהיות בעל־חוב, קשה מאד שיזכה לפרע כראוי, מאחר שנפל לעבדות ממש, בחינת "עבד לוה" וכו', והעבדות הוא תקף העשיה, ששם עקר אחיזת העניות. וכל מה שיורדים, חס ושלום, יותר לבחינת עשיה, לעבדות, חס ושלום, העניות מתגבר ביותר, חס ושלום.

ועל־כן זה הלוה שהוא בחינת "עבד לוה", בחינת עבדות ממש קשה לו מאד לבטל העניות בחינת עבדות, ולסלק החוב, כי סלוק החוב הוא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל, שזהו בחינת כל עבודת האדם בעולם הזה, אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם־המעשה כדי לכלל עשיה ברצון כנ"ל, וכמבאר לעיל (בהלכות העושה שליח, הלכה ב, אות ב), שכלליות העבודה בעולם הזה הוא בחינת סלוק החוב, שאנו מסלקין חובתנו להשם־יתברך, שאנו מחיבים להעלות כל העולמות להשם־יתברך, עין שם:

ובאמת גם האדם בעולם הזה הוא מסכן מאד מאד. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (ערובין יג:): 'טוב לו שלא נברא משנברא'. כי אף־על־פי שמה שירד לזה העולם הרחוק הוא טובה גדולה אליו אם זכה, כי על־ידי־זה דיקא יכול לזכות להארת הרצון בשלמות, ולכלל עשיה ברצון, שזה עקר שעשועיו ותענוגיו יתברך כנ"ל, אבל מי יודע אם יזכה לזה, כי מעצם גשמיות העולם העשיה הזה, חס ושלום, יכול לשכח לגמרי את הרצון, כנ"ל.

ועל־כן בודאי צריכין להרחיק מן הערבות, שהוא בחינה שמחיב עצמו להיות ערב, שבודאי יסלק הלוה להמלוה, שהוא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל. כי מי יודע אם יקים הלוה מצות פרעון, כי מאחר שירד לבחינת הלואה וחוב - קשה מאד לפרע. וצריך יגיעה גדולה לזה, כמו שרואין בחוש, שמי שחס ושלום נעשה בעל־חוב - קשה לו מאד לצאת מן החובות כמעט כל ימיו, ועל־פי רב הם מתים בעלי חובות, וכל הכפירות וההכחשות שכיחים ביותר בין הבעלי חובות. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ה.): 'ולואי, שיפרע בזמנו' - 'ולואי' בודאי, כי קשה מאד לצאת מן החוב, כי זהו בחינת כלליות עשיה ברצון, שצריכין לזה זכות גדול כנ"ל, ועל־כן הזהירו רבותינו ז"ל: הרחק מן הערבונות, כנ"ל: