# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/13/

על־כן, כלליות כל התורה נקרא בשם 'ערבות', כמו שכתוב (משלי ו, א־ג): בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וכו', עשה זאת אפוא בני והנצל. כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך - ופרש רש"י: ' בני, אם ערבת - ערבות ממון כמשמעו' וכו'. דבר אחר: בני, אם ערבת לרעך - אחר שנעשית ערב להקדוש־ברוך־הוא שהוא רעך, כדכתיב: זה דודי וזה רעי, וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמר מצוותיו, תקעת לזר כפיך - שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין' וכו', עשה זאת אפוא בני והנצל וכו'. נמצא, שהחיוב והקבלה שקבלנו עלינו לשמר מצוותיו הקדושים נקרא ערבות כנ"ל, כי באמת הוא בחינת ערבון ממון ממש, והכל אחד. ושני הפרושים של רש"י כלולים יחד, כי עשית כל המצוות בעולם הזה הוא לכלל עשיה ברצון כנ"ל. שזהו בחינת ערבות ממון ממש כנ"ל, כי כמו שהערב מחיב את עצמו שיסלק הלוה והוא מחיב להשתדל בזה, כי נעשה ערב על זה שיסלק הלוה להמלוה. שעל־ידי־זה הוא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל. כמו כן כל אדם מחיב את עצמו להשם־יתברך בירידתו לזה העולם שיעלה ויקשר כל העשיה לרצון, שיחזר ויכלל העולם בשרשו. שזהו בחינת סלוק החוב, כמבאר לעיל בהלכות העושה שליח, עין שם, הינו שיחזר ויכלל עשיה ברצון שהוא שרש הכל כנ"ל. נמצא, שהאדם חיב את עצמו בחיוב ערבות ממש להשם־יתברך, ועל־כן נקרא בשם ערב, כנ"ל: