# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/14/

וזה בחינת ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין, אבל לאחר מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין: כי עקר מה שצריכין איזה קנין דיקא לקים כל המשא־ומתן והעסקים שבין אדם לחברו, הוא רק כדי להמשיך הארת הרצון, שעל־ידי־זה נתקימין כל הדברים ולא יוכל לשנות עוד, כי באמת בודאי ראוי לאדם לעמד בדבורו, וכשמוכר או קונה חפץ מחברו בדברים בלבד, בודאי ראוי לו לקים אמונת דבורו, אך מה ששכיחים שנויים והכחשות במשא־ומתן, זה נמשך רק מפגם הרצון, כי הרצון הוא בחינת אמונה, כי עקר הרצון הוא שמאמינים שהכל מתנהג ברצונו יתברך לבד, כמבאר בהתורה הנ"ל:

[ואף־על־פי שלעיל דברנו בענין הרצון והשתוקקות אליו יתברך, ובהתורה הנ"ל מדבר מענין הרצון של השם־יתברך, שאנו מאמינים שהכל ברצון השם־יתברך לבד, באמת הכל אחד, כי זה תלוי בזה, כי מי שמאמין באמת ברצון הנ"ל, הינו שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי הוא משתוקק ורוצה וכוסף אליו ולעבודתו יתברך ברצון חזק מאד, ואפלו אם לפעמים נופל ממדרגתו, ואפלו אם נפל לעבירות חס ושלום, רחמנא לצלן, אף־על־פי־כן, כל זמן שיש לו אמונה שלמה בהשם־יתברך ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי עדין יש לו רצון חזק מאד להשם־יתברך, כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם פעלי און, כי בודאי רבוי עוונותיו, רחמנא לצלן, לא יוכלו להסתירו מפניו יתברך, וסוף כל סוף יצטרך לתן דין וחשבון לפני כסא כבודו יתברך ומה יעשה ליום פקדה?

על־כן אף־על־פי שיכול להיות לפעמים שהאדם משים כל זה אל לבו ויותר מזה. ואף־על־פי־כן אינו יכול להתגבר על תאותו, אבל אף־על־פי־כן, על כל פנים רצון חזק מאד מאד יש לו תמיד לשוב אליו יתברך, מאחר שמאמין ברצון השם־יתברך, והכל מתנהג ברצונו יתברך, והשם־יתברך ישלם לכל אדם כפעלו וכמעשה ידו, מי פתי שלא יכסף וירצה ברצון חזק מאד מאד בכלות הנפש לשוב אליו יתברך - להנצל מן השאול תחתיות ומשאר ענשים קשים ומרים מאד, רחמנא לצלן, ולזכות לחיי עולם הבא ולנצחי.

נמצא, שעל־ידי אמונת הרצון הנ"ל - שמאמינים בהשם־יתברך שהכל ברצונו לבד, על־ידי־זה בודאי יש לו רצון חזק להשם־יתברך. וכל זמן שזוכה לרצון, אף־על־פי שעדין אינו זוכה לעבודתו יתברך, עדין לא אבדה תקותו מה', כי סוף כל סוף יזכה להיות איש כשר כרצונו יתברך על־ידי ההשתוקקות והרצון, אם יתמיד וירגיל עצמו בזה הרבה - להשתוקק תמיד להשם־יתברך ולתורתו ולעבודתו וכנ"ל]. וענין זה מבאר היטב ממשמעות השיחה ששמענו בעת שגלה התורה הנ"ל:

וכל הכפירות וההכחשות והשנויים שבין בני אדם במשא־ומתן, הכל נמשך מבחינת כפירות מפגם אמונה. כי מי שיש לו אמונה שלמה בהשם־יתברך ומאמין שהכל ברצונו יתברך לבד - בודאי עושה המשא־ומתן שלו גם־כן באמונה שלמה, ואינו משנה דבורו לעולם. ומחמת שכל העסקים וכל המשא־ומתן, שכלם נמשכים מבחינת ל"ט מלאכות - הם בבחינת פגם הרצון, שהוא בחינת אמונה, כמבאר בהתורה הנ"ל, שכשזוכין לרצון בשלמות, אז אין צריכין לעשות שום עסק ושום משא־ומתן כלל, כי מתקים העולם בחסדו, כנ"ל.

נמצא, שאם היינו זוכין לרצון בשלמות - לא היינו צריכים לעשות שום משא־ומתן ועסק כלל. ועל־כן שכיחים ביותר כפירות והכחשות ושנויים בהמשא־ומתן, מחמת שהמשא־ומתן נמשך מבחינת פגם הרצון, שהוא בחינת פגם אמונה. ומפגם אמונה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשנויים שבמשא־ומתן, כנ"ל. ועל־כן צריכין להתגבר מאד מאד להשתדל לעשות משא־ומתן באמונה שלמה - שיהיה ההן הן, והלאו לאו, ולא ישנה ולא יחליף דבורו לעולם, כי מחמת ששכיחים שם כפירות ושנויים שנמשכים מפגם הרצון כנ"ל, על־כן כל מי שמכרח לעשות משא־ומתן, צריך התגברות גדול להנצל מכפירות והכחשות השכיחים שם, כנ"ל.

ועקר העצה לזכות לזה שיהיה משאו ומתנו באמונה הוא - להרבות בצדקה, כי על־ידי צדקה ממשיכין הארת הרצון שהוא בחינת אמונה כנ"ל. ועל־ידי־זה זוכין להמשיך אמונה ורצון בהמשא־ומתן, ואז יזכה שיהיה משאו ומתנו באמונה, שהוא בחינת רצון, כנ"ל. כי באמת אם היינו כלנו זוכין לתן צדקה כראוי - כבר היה מתבטל המשא־ומתן לגמרי, ולא היינו צריכין לעשות שום משא־ומתן ומלאכה ועסק כלל, כנזכר לעיל בתורה הנ"ל. כי על־ידי צדקה מאיר ונתגלה הרצון, שעל־ידי־זה נתבטל כל עשיות הל"ט מלאכות וכל המשא־ומתן כנ"ל, כי היה מתקים (ישעיה סא, ה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו', כנ"ל.

אבל גם כל זמן שאין זוכין לזה - לבטל המלאכות והמשא־ומתן לגמרי ומכרחין עדין לעסק במשא־ומתן ומלאכה בשביל פרנסה, אף־על־פי־כן צריכין על כל פנים לראות ולעשות המשא־ומתן בקדשה באמונה שלמה. וזה זוכין גם־כן על־ידי צדקה, שעל־ידי־זה מאיר הרצון, שהוא בחינת אמונה כנ"ל. וכפי הארת הרצון בחינת אמונה על־ידי צדקה - כמו כן נדחין כפירות מהמשא־ומתן, שהם נמשכין מזהמת הנחש הנאחזין בל"ט מלאכות, כי על־ידי צדקה מבטל מצח הנחש כנ"ל. ואז זוכה שיהיו הל"ט מלאכות בבחינת ל"ט מלאכות המשכן, שהם בבחינת הארת הרצון, כי המשכן נעשה מנדבת לב ורצון הטוב של כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב (שמות כה, ב): מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי; שזהו בחינת צדקה נדבת לב, בחינת רצון, כי מי שזוכה להמשיך הארת הרצון על־ידי הצדקה, אפלו כשעושה הל"ט מלאכות ומשא־ומתן אינו נופל לעשיה גשמיות, רק אדרבא, הוא מקדש בחינת העשיה וממשיך הארת הרצון אפלו בעשיה כנ"ל, שזהו עקר שלמות הרצון, ומעלה עשיה לרצון כנ"ל, עד שיכול לזכות לבטל עשית הל"ט מלאכות ומשא־ומתן לגמרי, ואז יזכה להרבות בצדקה יותר ויותר - שעל־ידי־זה ימשיך הרצון יותר ויותר, עד שנתבטל המשא־ומתן לגמרי, כנ"ל: