# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/17/

וזה בחינת שבת נחמו, כי עקר הנחמה מכל הצרות הוא שבת־קדש, שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל (באות ז), כי עקר כל הצרות הם צרות הנפש, שאין זוכין לעשות רצונו באמת, שזהו עקר התכלית בעולם הזה, וחוץ מזה הכל הבל, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו? ובין שיהיה לו ממון בין לאו, בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה ובשכבר הימים הבאים הכל נשכח, וסוף כל סוף מה יתרון לעשיר מן העני, ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד (אבות ו, ט). ובודאי מי שאינו רוצה להיות פתי וכסיל וחסר דעה להטעות את עצמו, חס ושלום, בודאי ראוי לו לבלי לשום אל לבו שום צער ודאגה כנגד הצער הזה של צרת הנפש, וראוי לו להשתוקק כל ימיו לזכות לעבודת השם־יתברך, ולבלי לרצות שום רצון אחר, רק להתקרב להשם־יתברך.

אבל אין לנו שום נחמה לנחם עצמנו על צרת הנפש, שאנו רואין גדל התרחקותנו מהשם־יתברך, והכל חפצים ליראה את שמך, ועדין אין אנו זוכין להתקרב אליו באמת. ועל־כן כל נחמותינו הוא רק שבת קדש, שהוא בחינת הרצון כנ"ל, הינו על־ידי שבת אנו זוכין לרצון בשלמות, לכסף ולהשתוקק תמיד להשם־יתברך, יהיה איך שיהיה. וזה עקר הנחמה, כי כל זמן שרוצים ברצון חזק להשם־יתברך, בודאי יש תקוה עדין, כי סוף כל סוף נזכה לשוב אליו יתברך באמת כנ"ל, בחינת "מה תעירו ומה תעררו את האהבה עד שתחפץ", כנ"ל (באות ו).

וזה (ישעיה מ, ב): נחמו נחמו עמי וכו', דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי נרצה עונה - כי נרצה עונה דיקא. כי תקון העוון על־ידי תשובה שהוא בחינת רצון כנ"ל, ואז נתהפך העוון לזכות, כי נעשה מהעוון בחינת הארת הרצון, כי על־ידי העוון שזכה לשוב עליו, זכה להארת הרצון יותר כנ"ל, וזהו כי נרצה עונה - כי נתהפך העוון לזכות, ונכלל בבחינת רצון, שזהו עקר התכלית כנ"ל: