# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/19/

נמצא, שבבית־המקדש היה הארת הרצון, שהוא בחינת אמונה כנ"ל, שזהו עקר שמחת ישראל כנ"ל. ועקר חרבן בית־המקדש היה על־ידי פגם הרצון שהוא פגם האמונה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט:): 'לא חרבה ירושלים אלא על שפסקו ממנה אנשי אמנה, גם לא היה להם רחמנות זה על זה, ולא נתנו צדקה'. כי אדרבא, היו גוזלים את העניים, כמו שכתוב (ישעיה ה, ח): "הוי מגיעי בית בבית" וכו', וכמו שכתוב (משלי ל, יד): "לאכל עניים מארץ" וכו'. וכיוצא בזה בכמה פסוקים, ומחמת זה נפגם הארת הרצון כנ"ל. עד שגברו החיות רעות הדורסים וטורפים, שהם העכו"ם, הכופרים ברצון, והחריבו את הבית־המקדש, כמו שכתוב (תהלים עד, ד): "שאגו צרריך בקרב מועדך" וכו'. ועל־פי פשוטו כונת הפסוק על חרבן בית־המקדש שהחריבו הצוררים כמו שפרש רש"י שם.

ורבנו ז"ל פרש המקרא הזה בהתורה הנ"ל, על שאגת הצוררים, שהם האפיקורסים שנקראים 'חיות רעות' הכופרים ברצון וכו', עין שם. ובאמת הכל אחד, כי שאגת הצוררים הכופרים ברצון זהו בעצמו בחינת חרבן בית־המקדש כנ"ל. ומיום שנחרב בית מקדשנו ערבה כל שמחה, כי (איכה ה, טו): "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחלנו", כי עקר השמחה הוא על־ידי התגלות הרצון כנ"ל, וחרבן בית־המקדש הוא בחינת פגם הרצון כנ"ל, ועל־כן נשבת השמחה, כנ"ל: