# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/24/

ועל־כן ברגלים שאז עקר התגלות הרצון, על־כן היו אז מרבין בקרבנות צבור ויחיד. וכל אחד היה מחיב להביא עולת ראיה ושלמי שמחה כפי נדבת לבו, כי אז ברגלים צריכין לגלות הרצון כנ"ל. ועל־כן צריכין להרבות בקרבנות, כי הקרבנות הם בחינת התגלות הרצון, בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל. ועל־כן עקר השמחה של יום־טוב על־ידי הקרבנות, כמו שכתוב (דברים יד, כג): "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר וכו', ושמחת" וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קט.): 'אין שמחה אלא בבשר בהמה שמביאין ממנה קרבן', כי עקר שמחת יום־טוב כפי התגלות הרצון, ועקר התגלות הרצון הוא על־ידי הקרבנות, כנ"ל.

וזה שמובא בכונות, שקרבנות הם מטהרין בחינת עשיה, ובשביל זה אומרים הקרבנות בתחלת התפלה, שאז הוא תקון ועלית העשיה. ואיתא בזהר הקדוש (נח סה.): שסלוקא דקרבנין עד אין־סוף, כי אין־סוף זה בחינת רצון שברצונות, רעוא דרעוין כידוע (זהר פקודי רלט.), כי עקר הקרבנות לטהר ולזכך עולם העשיה, שזהו עקר הארת הרצון, כשזוכין לרצון חזק בעולם העשיה. ואז נכלל עשיה ברצון, ועל־ידי־זה עולין ונכללין באין־סוף ברעוא דרעוין, כי אי אפשר להכלל באין־סוף ברעוא דרעוין כי אם כשמזככין ומטהרין בחינת עשיה, וכוללין עשיה ברצון אשר בשביל זה ירד האדם לעולם הזה כנ"ל: