# כה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/25/

נמצא, שכל הקרבנות הם בחינת הארת הרצון, הינו בחינת כלליות עשיה ברצון, ובתחלה היתה העבודה בבכורות, ועשו היה בכור. ואם היה זוכה להיטיב מעשיו - היה זוכה לעבד עבודת הקרבנות, כי בודאי היה לו בחירה לבחר בטוב, אך אפלו אחר־כך כשנטה לדרך אחר ולא רצה לעסק בעבודה תמה כמו יעקב אחיו, אם היה חפץ על כל פנים באהבת אחיו, והיה מחזיק אותו, והיה נותן לו כל הצטרכותו - היה זה נחשב גם־כן לעבודת הקרבנות ממש שמחיב הבכור לעבד, כנ"ל.

כי מי שמחזיק תלמיד־חכם, נחשב כאלו הקריב כל הקרבנות, כי אכילת הצדיק גדול יותר מקרבנות, כמו שכתב רבנו ז"ל בספר האלף־בית החדש (ספר המדות אות אכילה סימן ז'). כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות קח:): 'כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים' וכו', גם איתא (ברכות י.): 'כל המארח תלמיד־חכם בתוך ביתו כאלו הקריב תמידין', כי על־ידי הצדקה שנותן לתלמיד חכם ומחזיק אותו, על־ידי־זה נכלל עשיה ברצון כנ"ל, שזהו ממש בחינת 'קרבנות'.

אבל עשו לא חפץ בזה, אדרבא, רדף את יעקב, כי לא חפץ בברכה, כי לא רצה כלל להתקרב להשם־יתברך ולצדיקים, רק כל חפצו ורצונו היה רק להמשיך לעצמו כל תאוות לבו הרע, ועל־כן מכר את הבכורה בשביל תאות אכילה, כמו שכתוב (בראשית כה, כט): ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדם וכו'. כי המעשה היה דיקא בעת שבא מן השדה והוא עיף, דהינו שהיה עיף ויגע מזהמת עבדות העשיה שרדף אחר עבודת העולם הזה, העשיה הגשמי, ולא המשיך עצמו אל הרצון דקדשה כלל רק אל ההפך ממנו, לתקף העשיה, ורדיפת העולם הזה הגשמי, ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא טז:): "והוא עיף" - 'מן הרציחה', ושאר עברות שחשבו רבותינו ז"ל, כי הכל כלול בבחינת והוא עיף שהוא בחינת שהמשיך על עצמו הקללה "בעצבון תאכלנה", בחינת 'זהמת הל"ט מלאכות', שמשם נמשכין כל העוונות כנ"ל, כי הם זהמת הנחש כנ"ל, על־כן הכל בכלל והוא עיף, כנ"ל.

ואז אמר ליעקב: הלעיטני נא וכו'. ובזה הראה רשעותו הגדולה, כי לא די שהוא אינו רוצה להחזיק את התלמיד־חכם בחינת יעקב, אף גם הוא רוצה לגזל את הצדיק ורוצה שהצדיק יטרח בשבילו, חס ושלום, ויתן לו לאכל למלאות בטנו הרע, ועל־כן קים יעקב אבינו (תהלים יח, כז): "עם עקש תתפתל", ואמר לו: מכרה כיום את בכרתך לי, כי מאחר שאין חפץ בשום עבודה כלל, ואין אתה רוצה להמשיך עצמך אל הרצון דקדשה ולהחזיק את התלמיד־חכם שזהו בחינת עבודת הקרבנות השיך להבכור כנ"ל, ואתה אינך חפץ בזה כלל, רק כל רצונך הוא להפוך ממש, רק למלאות בטנך ולרדף אחר זהמת העשיה גשמיית, בחינת והוא עיף, על־כן בודאי ראוי לך למכר לי הבכורה, כי אין לך עוד שום חלק בהקדשה כלל, ואז מכר לו הבכורה ברצון שלם, כי לא חפץ בברכה ובבכורה כלל, כמו שכתוב: למה זה לי בכרה.

כי הברכה והבכורה הם בחינת רצון, בחינת כלליות עשיה ברצון, שזהו עקר הברכה שנמשכת מרצון העליון, וזה בחינת קרבנות, בחינת בכורה. והוא לא חפץ בזה כלל, רק אדרבא כל חפצו היה חס ושלום להפך הרצון לעשיה, כי כל הרצונות שלו היו רק אחר תאוות וחמדות העולם העשיה, על־כן לקח יעקב אבינו את הבכורה ממנו כדין ונתן לו בעדה תאוות אכילה גשמיות של העולם הזה, שהוא לחם ונזיד עדשים וכו', ונשאר כל אחד בחלקו, כי יעקב קבל לעצמו כל הטוב שהיה כבוש אצל עשו בגלות, שהוא בחינת ניצוצי אור הרצון שהיה אצלו שהוא בחינת בכורה, כנ"ל. ויעקב נתן לו האדם האדם הזה - שהוא תקף הדין, תקף העשיה הגשמיית, שהוא פסלת האכילה, פסלת העשיה, בחינת אחיזת הסטרא־אחרא, וסלק הפסלת ממנו ונתן הכל לעשו ונשאר כל אחד בחלקו אשר בחר לו: