# כז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/27/

ואז (כז, לח): וישא עשו קלו ויבך - 'ויבך' דיקא, כי הבכיה היא מותרות המרה שחורה, שזהו בחינת תקף זהמת העשיה, בחינת "בעצבון תאכלנה", כי עצבות הוא מרה שחורה, שמשם הבכיה והדמעות, ועל־כן עשו הרשע על־ידי בכיתו הרעה היה מעורר תקף זהמת הנחש, תקף העשיה שהיה נאחז שם. וצעק צעקה גדולה שיתן לו תאוות העולם הזה, ואז הכרח יצחק לסתם את פיו ויתן לו תאותו הרעה, כי אז עדין לא נתתקן העולם והיה עדין אחיזת הסטרא־אחרא, בעולם, וכל זמן שלא נתבטל הסטרא־אחרא לגמרי - צריכין בהכרח לתן לה חיותה, כידוע, ועל־כן כשנתעורר עשו בתקף אחיזתו בשרשו, שהוא בכיה ועצבות ומרה שחורה, שהוא תקף זהמת הנחש תקף העשיה, אז הכרח יצחק למלאות בטנו, כנ"ל.

וכל הצרות והגלות וחרבן בית־המקדש - הכל נמשך על־ידי בכיתו הרעה, כידוע, כי על־ידי בכיתו הרעה היה מעורר זהמת הנחש שהוא בחינת "בעצבון תאכלנה", בחינת ל"ט מלאכות העשיה וכו', שהם פגם הרצון, ועשו הוא הסמ"ך מ"ם בעצמו, ועל־כן התגבר על־ידי־זה עד שהכניס מזהמא שלו בעולם ופגם ברצון והכניס כפירות בלב, עד שגם קצת מישראל נלכדו ברשתו, כי הוא עקר מצח הנחש אשר כל החיות רעות הדורסים וטורפים רבים מבני עמנו, שהם האפיקורסים המכניסים כפירות ודעות זרות גם בקצת בני ישראל, כלם הם יונקים ממנו. ועל־ידי־זה התגבר עד שהחריב בית קדשנו, כי עקר החרבן על־ידי פגם הרצון, כנ"ל.

וזה בחינת והיה כאשר תריד ופרקת עלו, 'תריד' - הוא לשון יללה ועצבות, כמו שכתוב (ישעיה טו, ג): "ירד בבכי". וכמו שפרש רש"י שם, הינו כאשר תתגבר, חס ושלום, ותכניס עצבות בישראל אז ופרקת עלו, כי אז תוכל להתגבר, חס ושלום. כי עקר התגברות הסטרא־אחרא שהוא בחינת עשו הרשע הוא על־ידי עצבות, חס ושלום, כשמכניסין, חס ושלום, עצבות בישראל, ועקר העצבות הוא בחינת פגם הרצון כנ"ל, כי עקר השמחה הוא, כשיודעין שהכל ברצונו כנ"ל (באות ב), ועל־כן עקר התגברותו על־ידי עצבות, חס ושלום, שהוא פגם הרצון: