# כח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/28/

והנה באמת ישראל עם קדוש צריכין לשמח תמיד, כי הם נמשכין ממקור השמחה שהוא בחינת רצון, כי תהלה לאל חי יתברך שמו לעד יש לנו לשמח כל ימינו לעולם, אשר בראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וכו', ולא שם חלקנו כהם וכו'. אך מאחר שנחרב בית מקדשנו שהוא בחינת הארת הרצון שהוא שמחתן של ישראל, ועל־ידי־זה התגבר, חס ושלום, העצבות והבכיה של עשו הרשע, על־כן אנו מכרחין להתאבל בכל יום על חרבן בית־המקדש, ובפרט בין המצרים, ולבכות מאד מאד על חרבן בית־המקדש כדי לבטל על־ידי־זה הבכיה של עשו הרשע, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, 'ומניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא' (מהיער עצמו יתקינו את ידית הגרזן כדי לכרות את היער) (סנהדרין לט:), כי כל התגברותו הוא על־ידי זהמת העשיה שהוא בחינת ל"ט מלאכות, בחינת עצבות ומרה שחורה ובכיה - שכל זה הוא הפך הרצון כנ"ל. ועל־כן אנו צריכין להתאבל ולבכות על חרבן בית־המקדש ובזה אנו ממתיקין ומבטלין הבכיה והעצבות על־ידי הבכיה בעצמו, כי 'מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא'.

כי באמת בכל דבר יש בו טוב ורע, "וישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע יד, י), כי יש בבכיה שני בחינות, טוב ורע, כי עצם הבכיה והעצבות הוא מהסטרא־אחרא מבחינת עשו שהוא בחינת עשיה - ששם עקר העצבות כנ"ל, כי כל הבכיה של עשו הרשע היה על תאוות לבו הרע, כי כל חפצו שיתן לו אביו כל תאוות לבו ובכה על זה, וזאת הבכיה היא תכלית הזהמא שהוא תקף העשיה שהוא עצם העצבות וכו', וכנ"ל. אבל הבכיה של ישראל עם קדוש הוא בהפוך ממש, כי כל בכיותינו הוא על חרבן בית־המקדש שנתרחקנו מאבינו שבשמים, ואין אנו זוכים להארת הרצון שהיה מאיר בבית המקדש. ועקר הבכיה הוא שכל אחד ואחד בוכה על עוונותיו, כי מה דהוה הוה, כי כבר נחרב הבית־המקדש והעבר אין, רק הבכיה הוא שצריך כל אחד ואחד להתאבל ולבכות מאד מאד על עוונותיו ומעשיו הרעים שהם גורמים חרבן בית־המקדש בכל דור ודור, כי 'כל מי שלא נבנה בית־המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו' (מדרש תהלים קלז).

נמצא שעקר הבכיה של ישראל הוא בחינת רצון, כי אנו בוכים ומצטערים על שנתרחקנו מרצונו יתברך, ואנו מתגעגעים ומשתוקקים ברצון חזק לשוב אליו יתברך באמת, וזה כל עקר בכיתנו, ועל־כן הבכיה של ישראל הוא בחינת רצון. נמצא, שהם מהפכים הבכיה שהוא בחינת עשיה כנ"ל, מהפכים אותה לרצון וממתיקים הדין בשרשו, כי מהפכים הבכיה לרצון, כי בוכים מתקף הרצון שיש לנו לשוב אליו יתברך ולעבודתו ולבית מקדשנו וכו', והוא מהפך אל הפוך של בכית עשו הרשע שבכה בשביל תאוות העשיה, כנ"ל.

ועל־כן על־ידי הבכיה דיקא מבטלין כח הבכיה של עשו שהוא בחינת עשיה, כי אנו מהפכים הבכיה בחינת עשיה לרצון. ועל־כן הבכיה של ישראל גדולה ויקרה מאד בעיני השם־יתברך, כמו שכתוב (ירמיה לא, ח): "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם", כי הבכיה של ישראל היא בחינת כלליות עשיה ברצון, שזהו עקר התכלית כנ"ל. כי עקר הבכיה של ישראל צריכה להיות כמו תינוק הבוכה מגדל הגעגועים שיש לו לאביו, כמו ששמעתי מרבנו ז"ל (שיחות הר"ן סימן פז), וזהו בחינת (שמות ב, ו): "והנה נער בכה", מיד "ותחמל עליו", כמו שאיתא בתקונים (תקון יג, כז:), כי כשישראל בוכים כמו תינוק הבוכה לשוב לאביו אז בודאי 'ותחמל עליו', כי זהו בחינת רצון שמהפכים עשיה לרצון, שעל־ידי־זה מעוררין רצונו הטוב ורחמנותו עלינו וכנ"ל: