# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/3/

כי עקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל הרצון, כדי שתזכה לרצון בשלמות, ובשביל זה הכרחה הנשמה לירד ולהתרחק ממקום מעלתה ולבוא בעולם הגשמי העכור והשפל, ולהתלבש בגוף גשמי בחמר עב ומגשם בזה העולם העשיה בתכלית הרחוק ממקום כבודה. וכל זה היה בשביל הרצון, כי השם־יתברך רצה לזכות את ישראל שיזכו לכל טוב, לטוב האמתי בשלמות העולה על הכל. והשם־יתברך יודע שעקר תכלית הטוב הוא לזכות לרצון בשלמות כנ"ל, על־כן הכרחה הנשמה להתרחק ממקום כבודה ולירד לזה העולם הגשמי כדי שיתגבר הרצון ביותר.

כי זה ידוע בחוש, שכל מה שנתרחקין יותר - מתגבר הרצון ביותר, כי הבן כל זמן שהוא אצל אביו, אף־על־פי שאהבתו חזקה מאד, אף־על־פי־כן, אין שיך לומר שיש לו רצון וגעגועים לאביו מאחר שהוא אצלו תמיד, אבל כשהבן נוסע מאביו לאיזה מקום, אז הוא מתגעגע ברצון חזק לאביו. וכל מה שהבן נתרחק יותר מאביו - מתגברים ביותר הרצונות והכסופים והגעגועים לאביו. ועל־כן הכרחה הנשמה לירד ממקומה הגבה מאד מאד, ולהתלבש בזה העולם הגשמי הרחוק בתכלית הרחוק משרש נשמת ישראל, כדי שיתגבר הרצון של הנשמה ביותר, מחמת שהיא רחוקה מאד משלחן אביה, כי כל מה שרחוקין יותר מאביו - מתגבר הרצון יותר, כנ"ל.

ובאמת זה עקר הנסיון והבחירה של האדם, כי באמת כל מה שרחוקין יותר - הרצון מתגבר ביותר, וכל זמן שהרצון בשלמות כראוי, בודאי יזכה על־ידי־זה ההתרחקות דיקא למעלה נפלאה, כי יזכה להכלל ברצון העליון, ברצון שברצונות, על־ידי רצונו החזק מאד שזכה בזה העולם הרחוק דיקא כנ"ל, כי דיקא מחמת גדל ההתרחקות - זכה לרצון חזק בשלמות כנ"ל, אשר רק בשביל זה ירד לזה העולם כדי לזכות כאן דיקא לרצון העליון, מחמת שזה העולם רחוק ביותר בתכלית הרחוק, כנ"ל.

אבל השם־יתברך נתן בחירה לאדם, ועל־כן את זה לעמת זה עשה אלקים, כי ברא בזה העולם כמה דברים והלביש בהם חיותו יתברך ונתן בחירה להאדם, דהינו שיש גם רצונות לתאוות עולם הזה, שאלו הרצונות הם מתנגדים כנגד רצון דקדשה, כי עקר כל התאוות הם רצונות נפולים, ועל־כן נקראים 'תאוות', שהוא בחינת חמדה ורצון, וכשמתגברים, חס ושלום, התאוות של העולם הזה שהם רצונות דסטרא אחרא אזי, חס ושלום, נפגם הרצון דקדשה. עד, שחס ושלום, יכול לשכח לגמרי את הרצון דקדשה, עד שישכח מלכסף ולהשתוקק להשם־יתברך.

ובאמת השם־יתברך ברא כל הדברים שבעולם הזה, שיש לאדם תאוה אליהם - ברא הכל לטובתנו בשביל קיום האדם, כי באמת לא היה אפשר להאדם להתקים בעולם הזה אפלו שעה קלה, לגדל רצון וכסופין והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם, אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה, למקור חצבה, ברצון חזק ותקיף מאד, כי שרש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון. מבחינת 'רעוא דרעוין' שהוא שרש נשמת ישראל הכלולים במשה רבנו, אשר טבע הנשמה תמיד לכסף ברצון חזק מאד להשם־יתברך, בפרט בבואה לעולם הזה השפל והגשמי הרחוק בתכלית הרחוק ממקום קדשתה, אשר מחמת זה מתגבר כאן בעולם הזה הרצון יותר ויותר, כנ"ל.

ועל־כן מגדל הפלגת עצם הרצון החזק שיש להנשמה בעולם הזה לשוב למעלה לשרשה - לא היה אפשר להנשמה שתתקים בהגוף אפלו שעה קלה, על־כן "למחיה שלח אלקים" כל עניני אכילה ושתיה וכיוצא, אשר ברא אלקים בזה העולם, אשר על־ידיהם יכולה הנשמה להתקים בהגוף בזה העולם, כי בכל התאוות שבזה העולם מלבש בהם רצונות עליונים, כי יש בכלם ניצוצות קדושות עליונות שהם נמשכין מרצון העליון, ומחמת שהנשמה מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלבשין בכל דבר, על־כן היא מרצה קצת להתמהמה בזה העולם כדי להעלות אלו הרצונות, כדי שיתוסף עליה אור הרצון יותר ויותר, על־ידי שתזכה להעלות כל הרצונות הנפולים המלבשין בכל עסקי העולם הזה באכילה ושתיה וכיוצא.

נמצא, שבאמת כל הדברים של העולם הזה שיש להאדם רצון ותאוה אליהם - הכל הוא לטובה בשביל קיום העולם כנ"ל. ועל־כן מתקים נפש האדם בקרבו על־ידי אכילה ושתיה, מחמת שבהם מלבש רצונות עליונים, אשר רק על־ידי־זה יש קיום להנשמה בזה העולם, מחמת שמוצאת גם כאן רצונות עליונים, כנ"ל, אבל מחמת שאלו הרצונות מלבשים בדברים גשמיים, יש בהם אחיזת הסטרא־אחרא, על־כן צריך האדם להתגבר מאד שלא יפל לתאוה, לרצון גשמי, חס ושלום, אשר על־ידי־זה, חס ושלום, יהיה נפגם הרצון דקדשה, חס ושלום, כנ"ל. על־כן צריכין להסתפק במועט מאד בכל עניני העולם הזה, ואפלו מעט המכרח צריכין להתגבר מאד מאד שיהיה בקדשה ובטהרה, באפן שלא יהיה נפגם על־ידי־זה הרצון דקדשה, רק אדרבא, על־ידי כל מה שאוכל ושותה וכיוצא, יזכה לרצון דקדשה יותר ויותר, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן ז תנינא), שמי שזוכה יכול לקבל בעת האכילה דיקא הארת הרצון: