# ל

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/30/

ועל־כן 'שנים שלוו מאחד, כל אחד נעשה ערב בעד חברו' (חשן משפט, סימן עז, סעיף א), כי כל ישראל ערבים זה בזה (שבועות לט.), כי כלליות קיום התורה והמצוות הוא בחינת ערבות כנ"ל, כמו שכתוב (משלי ו, א): "בני אם ערבת לרעך" וכו' כנ"ל. כי הערב מחיב את עצמו שיחזר הלוה ויסלק למלוה, שזה בחינת כלליות עשיה ברצון, שזהו בחינת כלליות התורה והמצוות שהכל הוא בחינת הארת הרצון, לכלל עשיה ברצון כנ"ל. ועל־כן כל ישראל ערבים זה בזה, כי אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם על־ידי בחינת רצון, כי עקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון כנ"ל. וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו להשם־יתברך ברצון חזק ביותר - כמו כן הוא זוכה להתקרב להשם־יתברך ולתורתו ולמצוותיו.

וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת - הכל הוא כפי התגברות הרצון, כי עקר הוא הרצון כנ"ל, ועקר התכלית הוא הרצון, כי גם עקר התכלית הוא להכלל ברצון שברצונות ברעוא דרעוין כנ"ל, כי התחלת התקרבות להשם־יתברך וסוף התכלית הוא הכל בחינת רצון, כי ההתחלה והסוף הכל הוא בחינת רצון כנ"ל. ולהכלל ברצון אי אפשר כי אם על־ידי אחדות ואהבה ושלום שיכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול, כי עקר הארת הרצון כפי מה שזוכין להכלל באחד הפשוט יתברך, כי עקר הארת הרצון הוא על־ידי האמונה, הינו על־ידי שמאמינים שהכל מתנהג רק ברצון האחד הפשוט לבד ואין שום רצון בעולם רק רצון אחד של הבורא היחיד יתברך שמו, אשר הוא לבדו מנהיג עולמו ברצונו המיחד - "וכמצביה עבד בחיל שמיא וארעא ולית די ימחא בידיה" (דניאל ד, לב), וכפי אמונתו ברצון האחד יתברך - כמו כן זוכה כל אחד לרצון, דהינו לכסף ולהשתוקק ברצון חזק להתקרב ולעבד אותו יתברך וכנ"ל. נמצא, שעקר הארת הרצון הוא בחינת אחדות, ועל־כן כל מה שישראל נכללים ביחד ביותר - זוכין ביותר להכלל באחד, שהוא בחינת שנכללין בהרצון, כנ"ל.

ועל־כן "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) - 'הוא כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד), כי עקר התורה הוא הרצון, ואי אפשר לזכות לרצון כי אם על־ידי אהבה ואחדות, כדי להכלל ברצון האחדות יתברך כנ"ל. ועל־כן ישראל עם קדוש שהם בבחינת אחדות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ד, ו), שיעקב היו לו שבעים נפש ונקראים 'נפש' בלשון יחיד, ועשו שש עשרה נפשות היו לו ונקראים (בראשית לו, ו): "נפשות ביתו" לשון רבים, כי ישראל הם ממקור האחדות, וכל ישראל חשובים כאיש אחד.

על־כן זכו לקבל את התורה בשבועות שהוא בחינת רצון, כי בשבועות נתגלה להם כזקן (מכילתא בשלח, שירה ד), שהוא התגלות הרצון, בחינת רעוא דרעוין, שהוא בחינת דקנא קדישא, בחינת מצח הרצון, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי על־ידי האחדות המפלא שהיה ביניהם אז, כמו שכתוב (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל נגד ההר", ואמרו רבותינו ז"ל (מכילתא, יתרו, בחדש א): 'ויחן', כלם כאחד באחדות גדול וכו'. ועל־כן זכו להכלל בשבועות ברעוא דרעוין, שעל־ידי־זה קבלו כל התורה שהיא בחינת רצון כנ"ל, ועל־כן כל ישראל ערבים זה בזה - לענין קיום התורה והמצוות:

ולכאורה הדבר תמוה, מדוע יהיה כל אחד מחיב להיות ערב בעד חברו, הלא די להפקיע את עצמו? וגם קשה, הלא ערבך ערבא צריך, כי כל אחד אינו בטוח בעד עצמו שיזכה לצאת בשלום מן זה העולם, ואיך יטיל עליו גם חוב הערבות בעד חברו? אך באמת אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם על־ידי הערבות - שכל אחד נעשה ערב בעד חברו, כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון כנ"ל, הוא על־ידי האחדות כנ"ל, ועל־כן כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות שהעקר על־ידי התגברות הרצון כנ"ל, צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, כנ"ל.

ועל־כן בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תכף להכלל יחד כלם כאחד, כדי לכלל ברצון כנ"ל, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד, ודיקא על־ידי־זה, שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, על־ידי־זה דיקא יכולים לקים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון, הוא על־ידי האחדות שנחשבין כלם כאחד כנ"ל. נמצא, שדיקא על־ידי הערבות שזהו בחינת שכלם נחשבין כאחד, על־ידי־זה דיקא עקר קיום התורה כנ"ל, כי אהבה ואחדות הוא בחינת רצון, כמו שאומרים: 'באהבה וברצון'. כי עקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון שכל אחד מרצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם ונכללים כלם ברצון אחד, שעל־ידי־זה נכללין ברצון העליון שהוא תכלית האחדות, כנ"ל: