# לא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/31/

ובאמת גם הערבות בעצמו שכל אחד ערב בעד חברו, גם בזה אי אפשר לקים ולצאת ידי חובתו של הערבות כי אם על־ידי הרצון, כי עקר הערבות מה שכל אחד ערב בעד חברו הוא - שכל אחד חיב להוכיח את חברו, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל (ערכין טז:). ובאמת מי יכול להוכיח את חברו? כי אינו יודע מה שחסר לחברו וגם מי יודע אם חברו ישמע לדברו, ואפלו אם ישמע, מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר לשוב אליו יתברך. על־כן בודאי קשה מאד לקים מצות תוכחה ולצאת ידי חובת ערבותו שנתערב בעד כל ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם), שלאו כל אדם ראוי להוכיח וכמו שאמר רבי עקיבא: 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח' וכו'.

ומאחר שאין אנו זוכין לקים מצות תוכחה ולצאת ידי חובת הערבות והלואי שנפקיע את עצמנו, על־כן אין אנו יכולין לקים מצוה זאת כי אם על־ידי הרצון, שיהיה רצוננו חזק מאד לראות בטובת חברינו ובטובת כל ישראל, הינו שיזכו כלם לטובה האמתית והנצחית שיזכו לשוב אל ה' באמת ולהתקרב אליו יתברך, אשר רק זה הוא טובה והצלחה אמתית, וחוץ מזה הכל הבל.

כי באמת אפלו המצוות שאפשר לקימם, אין אנו יכולין לקימם כי אם על־ידי הרצון, כגון מצות ציצית ותפלין ועסק התורה וצדקה וכו', בודאי מי שמאמין ויודע מעט בגדלת כל מצוה ומצוה, יודע שכל המצוות רחוקים מאתנו מאד מאד, ועל־כן באמת יש לנו כמה מניעות ועכובים קדם שאנו זוכין לקים איזה מצוה כמאמרה, כי מתחלה יש כמה מניעות ועכובין ובלבולים קדם שמניחין הטלית ותפלין, ואחר־כך אפלו כשמניחים אותם - יכול להיות שעדין מחו מבלבל במחשבות זרות, עד שאינו יודע כלל אם לבוש בלבושין דמלכא בכנפי מצוה של הטלית הקדוש והציצית הקדושים ונוראים מאד, ומכתר בכתרי דמלכא בעטרת תפארת התפלין הקדושים ונוראים, ולבו רחוק מאד מקדשתם. נמצא, שאנו רחוקים מאד מקיום מצוה בשלמות אפלו המצוות הרגילים מאד, מכל שכן המצוות שאינם רגילים כל־כך בכל יום, בודאי יש עליהם מניעות רבות בלי שעור קדם שמקימם, ואפלו כשמקימם צריכים זכות גדול לקימם כראוי:

על־כן בודאי אין אנו יכולין לקים התורה והמצוות, אפלו מצוות הרגילים, כי אם על־ידי הרצון, כמו שאמר רבנו ז"ל כנ"ל, שעקר הוא הרצון - לכסף תמיד בהשתוקקות ורצון חזק לקים מצוותיו יתברך, ובתוך כך לומדין כאלו לומדין ומתפללין כאלו מתפללין ועושין מצוות כאלו עושין מצוות [ואמר בזה הלשון: נאר וועלין! דער ווייל דאוינט מען קלאמירשט, דער ווייל לערינט מען קלאמירשט, דער ווייל טוט מען מצוות קלאמירשט (העקר הוא רק הרצון, ובינתים מתפללים כאלו, לומדים כאלו, ומקימים מצוות כאלו)]. וכל זה אפלו בהמצוות הרגילים שאפשר לקימם, גם־כן העקר הוא הרצון כנ"ל, מכל שכן המצוות שאין ביד האדם לקימם, כגון מצות תוכחה הנ"ל, בודאי אי אפשר לקימה כי אם על־ידי הרצון כנ"ל.

כי כל אחד מחיב לאהב את חברו וכל ישראל כנפשו ממש, כמו שכתוב (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שהאדם בעצמו, בודאי אם יש לו מח בקדקדו, בודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר רק לזכות להתקרב אליו יתברך, שרק זה הוא טובה אמתית, וחוץ מזה אין שום טובה בעולם כלל, וכמו כן מחיב כל אחד להתגעגע ולכסף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו יתברך, ובתוך כך אם אפשר לו לדבר איזה דבור עם חברו מענין עבודת ה' בודאי מה טוב ומה נעים, כי כל אחד מישראל מחיב לדבר עם חברו ביראת שמים, כמו שכתב רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן לד, סימן ז תנינא), אבל העקר הוא הרצון כנ"ל, כמו שכתוב ברעיא מהימנא על משה רבנו, עליו השלום, ובגין דהוית חשיב בחייך דאלו הוה אפשר לך - הוית מהדר כלא עלמא תחות קדשא בריך הוא וכו', עין שם, שמבאר שם גדל מעלת משה בשביל זה שהיה חושב כל ימיו שאלו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם להשם־יתברך.

נמצא, שאפלו משה רבנו, עליו השלום, עקר מצות תוכחה היה מקים על־ידי הרצון שהיה כוסף תמיד להחזיר כל העולם למוטב, ועל־ידי־זה זכה למה שזכה, וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי דברים ב) - שאין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, שכן משה לא הוכיחן אלא סמוך למיתה, וכן יעקב אבינו וכו', הינו כי עקר התוכחה שהוא לקים מצות ערבות הוא על־ידי הרצון כנ"ל, כי עקר בחינת הערבות הוא לכלל עשיה ברצון, כנ"ל (אות י).

ועל־כן עקר התוכחה הוא רק סמוך למיתה שאז מתחילין להכלל ברצון, ואז מאיר בו הרצון ביותר, מחמת שהוא סמוך להסתלקות, כי ההסתלקות של הצדיק הוא - שיהיה נסתלק ונכלל בבחינת רצון כמו משה רבנו, עליו השלום, שנכלל בשעת מיתתו ברעוא דרעוין כנ"ל, ומחמת שסמוך למיתתו מתחיל להאיר בו בחינת הרצון, על־כן אז דיקא יכול להוכיחם, כי עקר התוכחה, בחינת ערבות, הוא הרצון, כנ"ל: