# לד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/34/

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש תהלים קיד): בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל, שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, והיו גדורים מן עריות, ומן העבודה־זרה [אמר המסדר: כבר מבאר ביורה דעה הלכות דם הלכה א', שאל יתפלא המעין מה שחושב גם הזכות של פרישת עבודה־זרה אשר נמצא בכמה מקומות בדברי רבותינו ז"ל ההפך מזה, אבל נמצא מבאר במדרש רבה במדבר פרשה ג' (פסקא ו) על פסוק (תהלים סח, ז): "מוציא אסירים בכושרות", שבזכות הכשרים שבהם שלא עבדו עבודה־זרה, על־ידי־זה נגאלו, עין שם. נמצא, שאלו ואלו דברי אלקים חיים - שנגאלו גם בזכות פרישת עבודה־זרה. עתה מצאתי עוד במדרש רבה הנ"ל פרשה י"ג, שכל השלשה שבטים, ראובן, שמעון, לוי, לא עבדו עבודה־זרה, ולכן זכו למנות לעצמם ביציאת מצרים, עין שם. הרי מבאר קשט אמריו ז"ל, שגם בזכות פרישת עבודה־זרה נגאלו], כי כל אלו הארבעה דברים הם מורים על גדל הרצון שהיה להם תמיד להשם־יתברך גם בהיותם בארץ מצרים.

וזהו בחינת שלא שנו את שמם - כי השם הוא בחינת רצון, שהוא הנפש, שהוא לשון רצון כנ"ל. וזהו בחינת השם, בחינת (בראשית ב, יט): "נפש חיה הוא שמו", כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן נט). ועל־כן 'שמו' בגימטריא 'רצון', כמובא (שער הפסוקים, יתרו). וזה בחינת (ישעיה כו, ח): "לשמך ולזכרך תאות נפש".

וכל אחד מישראל כפי שרשו ברצון העליון שהוא שרש כל נשמת ישראל - כמו כן יש לו שם ישראלי, וכמו כן צריך להתגבר תמיד להאיר על שמו ונפשו הארת הרצון - שמשם שרש נפשו ושמו. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.): 'לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ'. כי מקום התורה שלבו חפץ ביותר - שם שרש נפשו ושמו, ועל־כן אחר מיתתו שואלין את האדם, מה שמו (מסכת חבוט הקבר, פרק ב), כי כלליות התורה הוא בחינת רצון, שהוא בחינת שמו כנ"ל. ועל־כן ישראל במצרים שלא פסקו רצונם מלכסף להשם־יתברך, על־כן לא שנו את שמם, שזה מורה על גדל הרצון דקדשה כנ"ל, ועל־ידי־זה זכו לגאלה לצאת מעבדות לחרות שהוא בחינת 'הארת הרצון' כנ"ל.

ועל־כן אלו האפיקורסים השכיחים עכשו שהם פוגמים ברצון כנ"ל, על־כן על־פי רב הם משנים את שמם וקורין את עצמם בהכנויים הרעים שכנו להם - אוי להם, אוי לנפשם, בודאי לא יזכו לגאלה אם לא ישובו, כי גם במצרים היו רשעים שלא זכו לגאלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא, בשלח א), על פסוק (שמות יג, יח): "וחמשים עלו" וכו' - 'אחד מחמש מאות' וכו':

וזהו שלא שנו את לשונם - כי עקר התגלות הרצון דקדשה שהוא הנפש הוא בהדבור, בבחינת (שהש ה, ו): "נפשי יצאה בדברו", כמו שכתב רבנו ז"ל. ועל־כן לשון הקדש של ישראל מורה על הרצון דקדשה, בחינת נפש, שעקר התגלותה היא בהדבור הקדוש, שהוא בחינת לשון הקדש, כי הלשון היא קלמוס הלב, וכל אחד כפי רצונו שיש לו אם טוב אם להפך, כמו כן יכולין להבין ולשמע מדבוריו שהם התגלות הנפש, שהוא הרצון כנ"ל. ועל־כן לשון הקדש הוא בחינת רצון דקדשה, ועל־כן בזה שלא שנו את לשונם וכל דבורם היו דבורים קדושים בבחינת לשון הקדש, בזה הורו על גדל רצונם הקדוש להתקרב להשם־יתברך, כנ"ל:

וזהו שהיו גדורים מן העריות ומן העבודה־זרה, כי עבודה־זרה הוא כפירות שהוא פגם הרצון, כי עקר הארת הרצון הוא על־ידי אמונה שמאמינים שהכל ברצונו לבד כנ"ל, שזהו הפך עבודה־זרה וכפירות. וזהו בחינת גדורים מן העריות, כי על־ידי הרצונות דסטרא אחרא, שהם תאוות עולם הזה, נפגם הרצון דקדשה כנ"ל, וכל אחד כפי מה שנופל לרדיפות אחר תאוות עולם הזה - כמו כן נפגם אצלו הרצון דקדשה, והעקר הוא לגדר עצמו מתאות נאוף, ששם עקר התגברות הרצון דסטרא אחרא, ועל כן (משלי ו, לב): "נאף אשה חסר לב", כי נחסר ונפגם אצלו הלב שהוא רצון דקדשה שבלב כל אחד מישראל, שהוא נחסר ונפגם על־ידי תאות נאוף.

ועל־כן כפירות ונאוף תלויים זה בזה, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן לו), כי הא בהא תליא, כפי מה שגודר עצמו מתאות נאוף, כמו כן זוכה לרצון דקדשה, שהוא בחינת אמונה, כנ"ל, וכן להפך. נמצא, שכל אלו הארבעה דברים הם בחינת הרצון דקדשה, שעל־ידי אלו הארבעה דברים שלא שנו את שמם וכו', בזה הראו גדל השתוקקות שלהם ועצם רצונם דקדשה להתקרב להשם־יתברך, ועל־כן על־ידי אלו הארבעה דברים דיקא זכו לצאת ממצרים מעבדות לחרות, ולקבל את התורה, שכל זה הוא בחינת הארת הרצון כנ"ל, וכל זה היה בזכות יוסף הצדיק, כנ"ל:

שבועות הוא בחינת משה, שאז קבלו ישראל את התורה על־ידי משה רבנו, שהוא כלליות התורה, ואז נתגלה עליהם כזקן מלא רחמים, בחינת 'רעוא דרעוין', ועל־כן שבועות הוא בבחינת שבת, כמובא (פרי־עץ־חיים, שבועות, פרק א), כי בשבועות אז הוא בחינת שמקשרין כל הרצונות לשרש הרצון, לבחינת רעוא דרעוין שמאיר בשבועות, שהוא בחינת משה, כנ"ל: