# לח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/38/

ואחר־כך עושין הושענא רבה, ואז הוא גמר החותם, בחינת חותם בתוך חותם, כי ביום־הכפורים בנעילה - נעשה חותם אחד, ועכשו עושין חותם על חותם, והכל בכח הצדקה שנותנין ישראל בכל השנה, ובפרט באלו הימים. כי צריכין שני החותמות אל הקדשה על־ידי הצדקה, כי הכנעת מצח הנחש הוא על־ידי הצדקה, שעל־ידי־זה נתגלה אמונת הרצון שמאמינים שהכל ברצונו יתברך לבד, ואמונה הוא בחינת חותם, כידוע. הינו שעושין חותם אל הקדשה לבל ישלטו עוד זרים, ולא יוכלו לפגם עוד ברצון.

וזה התקון של החותם נעשה על־ידי הצדקה, כי צדקה הוא בחינת מלכות שהיא בחינת חותם דקדשה, כידוע, אבל אפלו כשמכניעין מצח הנחש על־ידי הצדקה, ומגלין הרצון, אם אין הרצון חזק עדין, הם יכולין להטיל ספק, חס ושלום, ברצון, ועל־ידי־זה, חס ושלום, יוכל לחזר ולהתגבר מצח הנחש, חס ושלום, ועל־כן צריכין עוד לתן צדקה, כי תמיד הכנעתם על־ידי הצדקה, כמבאר כל זה היטב בהתורה הנ"ל, עין שם כל זה היטב.

וזהו בחינת שני חותמות של הקדשה שצריכין לחתם את האמונה שהוא בחינת הארת הרצון הנ"ל, צריכין לחתם בשני חותמות על־ידי הצדקה, דהינו שלא יגעו בה הכפירות והספקות כנ"ל, וזה נעשה ביום־הכפורים, שאז הוא חותם הראשון, ואחר־כך זוכין לחסד שנתגלה על־ידי היראה שנעשה על־ידי הרצון. ואז יש לנו שלום גדול עם האמות כנ"ל, כי נתקים "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו' וכנ"ל.

ואז אנו מתיראים מחמת שכבר נתחברו עמנו, אולי חס ושלום יחזרו ויטילו איזה ספק ברצון, כי אף־על־פי שכבר נכנעו ואין להם עוד כח להלחם ולהכניס כפירות, אף־על־פי־כן יכולים, חס ושלום, להכניס ספקות בלב כנ"ל, על־כן צריכין עוד לעורר כח הצדקה בהושענא רבא. ואז חותמין חותם על חותם, שחותמין עוד הפעם את האמונה הקדושה בכח הצדקה, כדי לבטל כל הספקות ולחזק את אמונת הרצון בתקף גדול:

וזה שאיתא בזהר הקדוש (ויקרא לב.) בההוא יומא: וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים וכו' (בראשית כו, יח) - 'בארת המים', זה בחינת כח הצדקה שנקרא מים, בחינת (קהלת יא, א): "שלח לחמך על פני המים", כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ויצחק הוא בחינת היראה הקדושה שנעשה על־ידי הרצון שנתגלה על־ידי הצדקה כנ"ל, ועל־כן בהושענא רבא, אז חוזר יצחק שהוא היראה, ומעורר כח זכות הצדקה של ישראל, כדי לחתם חותם על חותם, כדי שלא יוכלו עוד לפגם את הרצון כלל כנ"ל, כדי שתהיה היראה בשלמות שהיא מדתו של יצחק, כנ"ל.

ועל־כן אז לוקחין ערבי־נחל שמרמז לפושעי ישראל, שזהו בחינת הוה צפרי מליחי בהדן - פרחו להו וכו', דהינו שכל הפושעי ישראל, שהם הנפשות של ישראל שנלכדו ברשת הטעות של הפילוסופים, עכשו יוצאין לשלום וחוזרים אל הקדשה על־ידי גדל התגברות הרצון שנתגלה אז כנ"ל, ועקר כח הערבי־נחל לכלל בקדשה הוא על־ידי הצדקה, כנ"ל.

וזהו בחינת ערבי־נחל, בחינת עורב הנ"ל, בחינת (שמואל־א' יז, יח): "ואת ערבתם תקח", כמבאר בהתורה הנ"ל, כי על־ידי הצדקה בחינת 'עורב', על־ידי־זה נתגלה הרצון, שעל־ידי־זה חוזרים הפושעי ישראל אל הקדשה, שזהו בחינת ערבי־נחל - 'ערבי' דיקא, ואז אומרים משנה־תורה שהיא התוכחה שהוכיח משה את ישראל סמוך למותו בערבות מואב, כי התוכחה סמוך למותו זה בחינת התגלות הרצון, כנ"ל.

וזהו בחינת ספר תהלים שאומרים אז, כי תהלים הוא כלו רצון ודבקות נפלא, כי כל ספר תהלים כלם הם דבורים קדושים של השתוקקות וכסופין ורצון מפלג להשם־יתברך, שזהו עקר התפלה והתחנות והבקשות ושירות ותשבחות שכלול ספר תהלים, שכל זה הוא בחינת רצון נפלא להשם־יתברך כנ"ל, ואחר־כך זוכין לשמחת תורה, כי כשזוכין להארת הרצון בשלמות, אז עקר השמחה, כנ"ל. ועל־כן אז קורין בתורה הסתלקות משה, שנסתלק ברעוא דרעוין, ברצון שברצונות, כי עקר השמחה, בחינת שמחת תורה, נמשך מהתגלות הרצון, שזכינו על־ידי משה רבנו, עליו השלום, שהוא האיר עינינו וגלה לכל העולם שהכל ברצונו יתברך, על־ידי כל האתת והמופתים אשר שלחו ה' וכו', ולכל האתת והמופתים ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד) - שעל־ידי כל זה נתגלה שהכל ברצונו יתברך לבד, ועל־ידי־זה זכה משה להכלל ברצון שברצונות, ועל־ידי־זה נמשך שמחה גדולה ונפלאה מאד, בחינת שמחת תורה, כי עקר השמחה על־ידי התגלות הרצון כנ"ל, שזהו בחינת שמחת יום־טוב: