# לט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/63/39/

וזהו בחינת מה שסמכו רבותינו ז"ל את חמשה עשר באב ליום־הכפורים, כמו שכתוב במשנה (תענית ד, ח): לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום־הכפורים וכו'. כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, שהוא בחינת פגם הרצון, שהוא כלליות התורה וכו', וכנ"ל. ואז התחילו ארבעים ימים האמצעים שהיו בכעס, הפך הרצון, אבל עקר הכעס לא נמשך כי אם עד תשעה באב, ואחר־כך התחיל הכעס והרגז להתמתק ולהתהפך לרצון, כי באלו הארבעים ימים האמצעים, אף־על־פי שהיה בכעס, אף־על־פי־כן בהם נתרצה השם־יתברך למשה, עד שאמר לו בסוף אלו הארבעים יום, "פסל לך שני לחת" וכו' (שמות לד, א). נמצא, שבסוף הארבעים ימים אמצעים, התחיל השם־יתברך להתרצות למשה. ועקר ההמתקה היא בחמשה עשר באב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ל.), שבו כלו מתי מדבר, ומתי מדבר זה בחינת פגם הרצון, כי עקר מתי מדבר היו מחטא העגל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שמאז נגזרה גזרה זו, ובחמשה עשר באב כלו מתי מדבר.

נמצא, שהרגז שהיה על־ידי חטא העגל שהוא פגם הרצון, שעל־ידי־זה היה מתי מדבר, זה הרגז נפסק ונתבטל בחמשה עשר באב. נמצא, שחמשה עשר באב, אז נפסק הרגז, כי אז הוא סמוך לסוף הארבעים יום אמצעים, שאז התחיל השם־יתברך להתרצות למשה ולהפך הרגז לרצון, עד שאמר לו: "פסל לך" וכו', שעל־ידי־זה זכה לקבל לוחות אחרונות ביום־הכפורים.

נמצא, שיום־הכפורים וחמשה עשר באב הם בחינה אחת, כי עקר הארת הרצון של יום־הכפורים, שאז קבל לוחות אחרונות זה הרצון התחיל להאיר מחמשה עשר באב כנ"ל, ועל־כן הם ימים טובים, כי עקר קדשת הימים טובים הוא על־ידי הארת הרצון, כנ"ל.

וזהו שהיו אומרים (שיר־השירים ג, יא): "צאינה וראינה בנות ציון וכו', ביום חתנתו" - זה מתן תורה. "וביום שמחת לבו" - זה בנין בית־המקדש, שיבנה במהרה בימינו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כו.). כי התורה ובנין בית־המקדש הם בחינת הארת הרצון, שמתחיל להאיר בחמשה עשר באב כנ"ל, כי התורה נמשכת מבחינת רצון שברצונות, שהוא שרש נשמת משה כנ"ל, וזהו בחינת הבית־המקדש, כי עקר הבית־המקדש הוא בחינת רצון, כנ"ל: