# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733-2/64/10/

וזה בחינת ספירת העמר, כי עמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות, כמו שכתוב בזהר (אמור צו.), הינו כי על־ידי העמר שעורים, בחינת מנחת קנאות, ממשיכין הרוח קנאה של משיח שהוא מקנא על תאות נאוף, שהוא עקר זהמת מצרים, שבשביל זה בא העמר וספירה - כדי לטהר נפשות ישראל מזהמתם, הינו מזהמת תאות נאוף, שהוא עקר היצר־הרע, עקר טמאת מצרים, כי כל גלות מצרים היה על פגם הברית, על פגם טפי קרי של אדם הראשון, כידוע (פרי עץ חיים, חג המצות, פרק א). ועכשו על־ידי העמר וספירה אנו צריכין להטהר מזה, על־כן מביאין עמר שעורים מנחת קנאות כדי להמשיך הרוח קנאה של משיח, שהוא מטהר מטמאה זאת, וכנ"ל.

וזה בחינת ספירה - לשון ספר, כי אנו ממשיכין על־ידי הספירה קדשת הספר־תורה, שהוא בחינת קבלת התורה שאנו צריכין לקבל בשבועות, ששם בהתורה שורה רוחו של משיח שהוא הרוח קנאה, כמו שמובא בהתורה הנ"ל, כי ספירה שסופרין הימים לעמר הוא בחינת ספר, שהוא לשון ספור שמספר גדלת ה' ונפלאותיו - כדי שנזכר נפלאותיו ולא נשכחם, שזהו עקר קדשת כל הספרים הקדושים שהוא לשון ספור, כי הספר הוא לזכרון, כמו שכתוב: "כתב זאת זכרון בספר" וכו'. וכתיב (תהלים קב, יט): "תכתב זאת לדור אחרון", שזהו עקר כלל כל התורה, כמו שכתוב (שם עח, ה־ו): ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם; למען ידעו דור אחרון יקמו ויספרו לבניהם וכו'. כי עקר התורה הוא לגלות יחודו ואחדותו וממשלתו לכל באי עולם, וקדשה זאת אנו ממשיכין בימי הספירה.

כי ביום ראשון של פסח מאירין כל המחין הקדושים שבאו בבת אחת בליל פסח, כי אז נתגלה גדלתו ונפלאותיו ונוראותיו על־ידי יציאת מצרים - באותות נוראות ובמופתים נפלאים ונשגבים מאד מאד, אשר לא נשמע ולא נראה כזאת מימות עולם, וכפי התגלות אלקות שהיה ביציאת מצרים בראשון של פסח - היה ראוי לנו להיות דבוק בהשם־יתברך תמיד בלי הפסק, אך אחר־כך תכף ביום שני מסתלקין המחין, כמובא בכונות, הינו שאחר־כך נמשך בחינת שכחה שהוא בחינת הסתלקות המחין.

כי השם־יתברך ברא הכל בשביל הבחירה ובהכרח שיהיה בחירה על־כן אף־על־פי שעשה עמנו אותות נוראות כאלה ביציאת מצרים, והאיר עלינו התגלות אלקותו בהתגלות נפלא מאד - שהיה ראוי לנו להיות דבוקים בו תמיד, אבל בשביל הבחירה המשיך שכחה בעולם, שעל־ידי־זה מי שאינו משים לב היטב אל האמת הוא יכול לשכח הכל, חס ושלום, ועקר השכחה על־ידי תאות נאוף, שהוא תאות נשים, שהוא לשון שכחה, בחינת (בראשית מא, נא): "כי נשני אלקים" וכו', כי שמירת הברית הוא בחינת סטרא דדכורא, בחינת 'זכר' - לשון זכרון, אבל תאות נאוף הוא בחינת שכחה, כי מעצם התאוה שוכח הכל.

ובשביל זה בא מנחת קנאות ביום שני של פסח שהוא מנחת זכרון, כדי להמשיך בחינת רוחו של משיח, שהוא רוח קנאה, שהוא מקנא על תאוה זאת - כדי להגביר הזכרון על השכחה, האמת על השקר, כדי שנזכר בכל עת נפלאותיו ונוראותיו ונזכר מוראו וגדלתו יתברך - להתגבר על־ידי־זה על התאוה, כי התגברות התאוה רוצה להעלים האמת, כי מחמת התגברות התאוה שוכח האמת, שיודע בלבו מעצם גדלת הבורא ואותותיו אשר ראינו בעינינו.

אבל על־ידי כח רוחו של משיח, שהוא רוח קנאה, מתגבר האמת על התאוה, כי זהו כחו של משיח - שיכול לירד לתוך עמק הגלות של כל אחד ואחד, שנפל למקום שנפל ולהאיר בו האמת שיזכר את ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה, עד שיתגבר האמת על התאוה, עד שסוף כל סוף ישוב אל ה' באמת וירחמהו:

וזה בחינת ספירה - שסופרין הימים לעמר, כי עקר השכחה הוא על־ידי רבוי הימים, כמו שכתוב (קהלת ב, טז): "בשכבר הימים הכל נשכח". ועל־כן הזהיר משה רבנו, עליו השלום (דברים לב, ז): "זכר ימות עולם", ועל־כן תכף שמביאין העמר, שהוא מנחת קנאות, במחרת הפסח, אזי מתחילין לספר הימים, כדי לשמר כל יום ויום שיהיה מקשר אל העמר, שבכל יום ויום נמשיך עלינו קדשת רוחו של משיח, כדי שנזכר ולא נשכח את הרשימה של יום ראשון של פסח שהוא יציאת מצרים שראינו בו התגלות אלקותו יתברך עין בעין, ועל־כן נקרא 'ספירה' לשון 'ספר' שהוא לזכרון - לספר גדלתו וגבורתו יתברך, שזהו בעצמו בחינת 'ספירה' - כדי לקשרם כלם אל העמר, שהוא בחינת רוח קנאה של משיח, כדי שלא נשכח גבורותיו ונפלאותיו כנ"ל, על־ידי רבוי הימים, חס ושלום, רק, אדרבא, כל יום ויום יודיע לחברו גדלתו של יוצר בראשית, בבחינת (תהלים יט, יג): "יום ליום יביע אמר" וכו'. בחינת (איוב לב, ז): "ימים ידברו". והכל זוכין על־ידי רוחו של משיח שהוא רוח קנאה, שהוא בחינת עמר שעורים - שמטהר מזהמת נאוף שמשם השכחה, ומבטל כל המינות והאפיקורסית מן העולם, כי הוא מזכיר את כל אחד ואחד גדלתו ואלקותו יתברך וכנ"ל.

בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (קדושין ל:). 'תבלין' דיקא בחינת ריח טוב, שהוא בחינת רוחו של משיח ששורה על אנפי אוריתא, שהוא בחינת ריח, כמובא כמה פעמים (בסימנים ב, א וח תנינא), שהוא הרוח קנאה שמבטל תאוה זאת, שהיא עקר היצר־הרע, כמבאר במקום אחר (בסימנים ב, קל):