# לז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/733/65/37/

וזה שנסמך פרשת נסכים לפרשת מרגלים, כי המרגלים פגמו וכפרו בכל הנ"ל, כי הם פגמו בארץ־ישראל ששם עקר העליה והכלליות שיהיה נכלל כל אחד ממקומו דיקא בבחינת 'למעלה מהמקום', שעל־ידי־זה עקר סליחת העוונות מחמת שעל־ידי־זה דנין את הכל לכף זכות וכנ"ל. וזהו בחינת (דברים לב, מג): "וכפר אדמתו עמו" - 'אדמתו' דיקא, שעל־ידי אדמתו בחינת ארץ־ישראל - אדמת קדש, על־ידי־זה נתכפר עמו, כי על־ידי־זה מעוררין רחמי השם־יתברך שיסתכל לדון כל אחד ברחמיו לפי מקומו, שיזכר כי אדמה ועפר אנחנו - שירדנו למקום מגשם כל־כך וכנ"ל, כל זה זוכין על־ידי הצדיק האמת שאוחז בכסא הכבוד וכו', שהוא בחינת 'משה' וכנ"ל, שנצול כבר מקנאת המלאכים וכו', כנ"ל.

והמרגלים פגמו בארץ־ישראל ולא האמינו בגדל כח קדשת ארץ־ישראל שיכולים שם לזכות לכל זה, כי לא האמינו בגדל כחו של משה, על־כן אמרו (במדבר יג, כז־כח): שהארץ זבת חלב ודבש. אפס כי עז העם וכו', עמלק יושב וכו', כי חזק הוא ממנו וכו', הינו שאי אפשר לכבש ולבוא לקדשת ארץ־ישראל שהיא כלל הקדשה, כי חזק הוא ממנו, כי המלחמה חזקה מאד מאד. וזה היה מחמת שהתגרה בהם בחינת קנאת המלאכים שמקטרגין על האדם שהם הנפילים שראו, כמו שכתוב שם (פסוק לג): "ושם ראינו את הנפילים בני ענק", שהם שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים על שקטרגו על האדם, ועדין עתה הם בחינת יצרים רעים המפתים את האדם שנמשך משרש הקנאה, כמובן בספרים. ובזה הפחידו ביותר המרגלים את ישראל, כמובן בפסוק כמו שכתוב (שם): "ונהי בעינינו כחגבים" וכו'. כי אמרו שאי אפשר לנצח המלחמה מגדל ההתגרות שלהם וכנ"ל. אבל כל זה מחמת גסותם - שנפלו לתאות הראשות והמנהיגות וההתמנות של שקר, והעזו פניהם נגד בעל־חובם שהוא המלוה הגדול, שהוא משה רבנו, ולא האמינו בגדל כחו, על־כן נפלו כל־כך, וכמו שכתוב בזהר הקדוש (שלח קנח.) שנפילתם היה מחמת תאות הראשות והמנהיגות, כמו שכתוב: 'במדברא זכינו למהוי רישין' וכו' (במדבר זכינו להיות מראשי העדה), עין שם.

אבל יהושע וכלב התחזקו ועמדו בנסיון, ואמרו: (שם יג, ל): "עלה נעלה וירשנו אתה" - 'אפלו אומר לנו עשו סלמות ועלו לשמים' וכו' (סוטה לה.). כי יהושע נתברך ממשה רבנו, עליו השלום, שאמר לו: 'יה יושיעך מעצת המרגלים' וכו' (שם לד:), עד שזכה על־ידי־זה שנמסר לו כל התורה עד שיהיה לו כח למסרה לכל ישראל וכנ"ל. וכלב התגבר על־ידי שהלך והשתטח על קברי אבות, שזהו בחינת קברי צדיקים שהולכים בערב ראש־השנה וכנ"ל (באות יד):

ועל־כן נסמך פרשת נסכים לפרשת מרגלים, כי הנסכים מרמזים ביותר על גדל כח קדשת הצדיקי אמת, שהם עוסקים בבנין המשכן והבית־המקדש, שהוא בחינת קדשת ארץ־ישראל, שעל־ידי־זה הם עולין לבחינת מקומו־של־עולם, שעל־ידי־זה הם מכפרין עוונות ומעלין כל אחד ממקומו הגשמי למעלה מהמקום וכנ"ל, שזהו בחינת כל הקרבנות שהיו בבית־המקדש, שהיו על מזבח אדמה דיקא, כמו שכתוב (שמות כ, כ): "מזבח אדמה תעשה לי", או (שם כב): "מזבח אבנים" שהוא גם־כן תכלית גשמיות המקום, כי על־ידי־זה דיקא עקר המחילה והסליחה שמכפר המזבח, מחמת שעל־ידי־זה עולים מהמקום הגשמי של העפר ואדמה למעלה - לבחינת למעלה מהמקום וכו', וכנ"ל.

אבל רחמי השם־יתברך וחסדיו גדולים ועצומים מאד מאד עד אין חקר, וצוה ברחמיו לנסך נסכים לתוך השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום, כי יש נפשות שנפלו בעוונותיהם הגדולים והרבים מאד עד התהום תחתיות ממש, כי לא די להם שנפלו משמים לארץ, אף גם נפלו נפילות אחר נפילות, עד אשר ירדו בתוך הארץ, עד התהום ממש, שזהו בחינת (תהלים פח, ז): "שתני בבור תחתיות במחשכים במצלות", שזהו בחינת (שם מב, ח): "תהום אל תהום קורא" וכו', שנאמר על תקף הגלות, כמו שפרש רש"י, שעקרו גלות הנפש. וגם משם צריכין להעלות הנפשות, בבחינת (שם עה, כ): "ומתהמות הארץ תשוב תעלני".

וזה בחינת נסכים שיורדין לתוך השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום - שבשעת הקרבנות מנסכים נסכים שיורדים עד התהום, כדי להעלות הנפשות גם מתהום תחתיות, ועל־כן אז דיקא אומרים הלויים שיר על הדוכן, כי אז עקר השיר והתהלה להשם־יתברך - כשעולין מתכלית גשמיות המקום מנקדת המרכז ממש שבבטן האדמה, שהוא בטן שאול, שעליו נאמר (יונה ב, ג): "מבטן שאול שועתי שמעת קולי ותעלה שועתי לפניך אל היכל קדשך", שהוא הבית־המקדש, שדרך שם עולין למעלה מהמקום כנ"ל, כי זה עקר שבחו וגדלתו יתברך - כשעולין מתכלית תכלית הרחוק, מתכלית הגשמיות דגשמיות למעלה למעלה מכל המלאכים הרוחניים עד למעלה מהמקום שבשביל זה נברא האדם וכנ"ל: