# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/781/61/

מודה במקצת הטענה - ישבע, אבל כופר בכל- פטור משבועה, רק חכמינו ז"ל תקנו הסת (חשן־משפט, סימן פז, סעיף א):

על־פי המאמר "תפלה לחבקוק" (סימן יט), עין שם היטב:

והנה ישראל זכו לשלמות לשון הקדש אשר על ידו רוממנו מכל לשון, עין שם, כי עמך ישראל כלם צדיקים (ישעיה ס, כא), שהוא בחינת שמירת הברית (זהר נח נט:), שהוא על־ידי שלמות לשון־הקדש, כמו שמבאר שם. ועל־כן כופר בכל פטור מן השבועה, כי כשהוא מודה במקצת. נמצא שהוא בבחינת (בראשית ב, ט): 'עץ הדעת טוב ורע', בחינת 'תרגום' שהוא מערב טוב ורע, כי השקר וההכחשה הוא זהמת הנחש שהוא רע הכולל לשונות העמים, פגם הברית, בבחינת "ילדי שקר זרע מנאף" וכו', (ישעיה נז, ג). ועל־כן העכו"ם כלם מלאים שקר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים צא.): אבל "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" וכו' (צפניה ג, יג), כי הם כלם "זרע אמת" (ירמיה ב, כא), בחינת שומרי הברית, בחינת "ועמך ישראל כלם צדיקים" כנ"ל, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש, ועל־כן אין אנו חושדין את ישראל על שקר גמור שיהיה כופר בכל שהוא רע הכולל לגמרי.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות יח.): 'חזקה אין אדם מעז פניו בפני בעל־חובו', כי העזות הוא גם־כן זהמת הנחש - רע לגמרי, בחינת פגם הברית, בחינת (ירמיה ג, ג): "ומצח אשה זונה" וכו', וכמובא (תענית ז:), ששם עקר החציפות והעזות, הפך הקדשה, שהוא בחינת לשון הקדש, שהוא בחינת בשת פנים, בחינת יראה בשת (תקוני־זהר ה:). ובודאי לא נחשד ישראל שישקר ויעז פניו, שהוא תקף הזהמא של בחינת לשונות העממין, ובפרט נגד בעל־חובו שעשה לו טובה, והוא יעז נגדו ויהיה כפוי טובה, שזהו בחינת פגם זהמת הנחש שבא על־ידי חטא עץ הדעת, בחינת (בראשית ג, יב): "האשה אשר נתתה עמדי", ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה ה:) שהיה כפוי טובה, כי אז כפר בעקר (סנהדרין לח:), בחינת כופר בכל. אבל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן. כי זכו לשלמות לשון הקדש שעל ידו בחר בנו אז מכל לשון. ועל־כן הם בחזקת שאינם כפוי טובה, ולא יעזו פניהם לשקר לגמרי, אבל כשהוא מודה במקצת, נמצא, שבקצת הוא מודה על האמת שהוא בחינת טוב, וקצת משקר, שהוא הרע. ונמצא, שהוא בבחינת 'עץ הדעת טוב ורע', בחינת 'תרגום' שהוא כרוך תמיד אחר בחינת לשון הקדש, בחינת קדשת ישראל, ועל־כן 'רמי רחמנא שבועה עליה, כי היכי דלודי' (גטין נא:).

אבל זה רחוק שיפל, חס ושלום, איש הישראלי מאיגרא רמא וכו', דהינו מקדשת ישראל בחינת לשון הקדש אל הרע לגמרי, דהינו כופר בכל, רחמנא לצלן. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות יח.): "ובכלי בעי דלודי ליה ובכלי בעי לכפריה" - זה בחינת עץ הדעת שהוא מערב טוב ורע. והוא בחינת מתקלא, כמובא שם שהוא נוטה לכאן ולכאן, כי הוא סמוך אל הקדשה, ומלמטה סמוך אל הסטרא־אחרא, כי הוא בין שניהם. ועל־כן חיב שבועה, כי השבועה הוא בחינת שלמות לשון הקדש וכמו שכתוב לעיל בהלכות שבועות (הלכה א), שבחינת השבועה היא בחינת שמקשר הדבור אל הקדשה, ואז אי אפשר לשנותו, בבחינת (במדבר ל, ג): "לא יחל דברו" - 'לא יעשה דברו חלין', וכמו שאמרו שם (ספרי מטות ב), כי השבועה הוא בבחינת 'מלכות', כמובא (זהר פנחס רנה.), שהיא בחינת לשון הקדש.

וזה בחינת "נשבעתי בקדשי" (תהלים פט, לו), שעקר השבועה הוא שמחבר הדבור אל הקדשה, שזה בחינת לשון הקדש כנ"ל. ועל־כן מאחר שהוא בבחינת 'תרגום', בחינת 'עץ הדעת' כנ"ל, על־כן על־ידי השבועה שהוא בחינת 'לשון הקדש', בודאי יודה על האמת, כי דרך התרגום לעלות אל לשון הקדש, דהינו שהרע נכנע ונתבטל והטוב עולה אל לשון הקדש, כמו שכתוב שם:

וזה בחינת שבועה להכחיש את העד - שהיא גם־כן שבועה דאוריתא (חשן־משפט, סימן פז, סעיף יד), כי עקר העדות בשנים, שהם בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת פי שנים כנ"ל, שזה בחינת לשון הקדש, בחינת (מלכים־ב' ב, ט): "ויהיו נא פי שנים", בחינת 'שנים מקרא' כנ"ל. ועל־כן יש להם נאמנות שמדברים אמת, כי שלמות לשון הקדש היא בחינת אמת ואמונה, אבל כשהוא אחד לבד הוא בבחינת 'תרגום', בבחינת 'ואחד תרגום'. כי עקר הקדשה, דהינו בחינת לשון הקדש, הוא בבחינת 'שנים מקרא', בחינת 'פי שנים' כנ"ל. שזה בחינת לשון הקדש שהלשון שהוא הדבור מחבר אל הקדש, שהוא החכמה בחינת רוח עלאה ורוח תתאה, בבחינת התחברות 'אמת ואמונה', שזה עקר הקדשה. ואז אין להשקר שהוא הרע שום אחיזה, אבל כשהוא אחד נפרד, ואין שני בן זוגו, אזי הוא בבחינת 'אחד תרגום', בחינת עץ הדעת, כי כשבחינת הקדשה יורדת ונפרדת מלמעלה, אזי מתלבשת למטה והם נאחזין בה, ומזה נעשה בחינת עץ הדעת שהוא מערב טוב ורע.

וזה בחינת "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד, ט), כי "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), ועל־כן כשהוא עד אחד - אין האמת ברור, כי כשהוא אחד ואין שני - יש להם אחיזה, חס ושלום, כנ"ל, וכן מצינו שאדם אסור לצאת יחידי בלילה, אבל שנים רשאים, כי כשהם שנים הם נשמרים מהם (פסחים קיב:), כי אין להם אחיזה בהם, בבחינת "טובים השנים" כנ"ל. ועל־כן אין לעד אחד נאמנות לגמרי, כי הוא בבחינת 'אחד תרגום', שהוא מערב טוב ורע, כנ"ל. וגם אין יכול הבעל־דבר להכחישו לגמרי, מאחר שהוא סמוך אל הקדשה, ויש שם טוב כנ"ל. ועל־כן צריך לשבע כנגדו, ועל־ידי השבועה נאמן להכחיש את העד, כי השבועה היא בחינת לשון הקדש שהוא למעלה מן התרגום, כי השבועה הוא בחינת פי שנים, דהינו שמקשר הדבור אל הקדשה, כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות לו.), שכשכופל דבריו הוי לשון שבועה לענין שבועת בטוי, כי כפל הדברים הוא בחינת פי שנים, בחינת שנים מקרא, בחינת לשון הקדש שהיא בחינת שבועה כנ"ל, בחינת "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט, קסד), הינו בחינת לשון הקדש שהוא בחינת תהלות ותפלות להשם־יתברך, ועל־כן על־ידי השבועה שהוא בחינת לשון הקדש, בחינת פי שנים - נאמן נגד העד שהוא בחינת 'אחד תרגום', כנ"ל.

ובדורות האחרונים תקנו גם לכופר הכל 'שבועת הסת', כי בתקף הגלות שהתגברה הסטרא־אחרא, דהינו לשונות העמים, בחינת השקר מאחר שישראל גלו ביניהם, על־כן תקנו שבועה אפלו לכופר בכל, כי עכשו אפשר שיתאחז בו גם השקר לגמרי, חס ושלום, כנ"ל, דהינו לשונות העמים כנ"ל. ועל־כן צריך שבועה. ועל־כן קראוה 'שבועת הסת', כי היא כנגד זהמת הנחש שהוא השקר לגמרי והוא הנקרא 'מסית' (תנחומא, תזריע ט). ועל־כן חכמינו ז"ל הסיתו בו והתגרו בו ותקנו שבועה, כי היכי דלודי (כדי שיודה) - כדי להכניעו, כי בודאי על־ידי השבועה – יודה, כי לא נחשד על השבועה, אף שהוא כופר בכל. כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'אשתמוטי קא משתמיט וגם מחמת שמא מלוה ישנה יש לו עליו'.

ועין בפוסקים הדינים הללו, כי אפלו בגלות שמתגבר אפלו הרע לגמרי כנ"ל, דהינו לשונות העמים כנ"ל, אי אפשר להם להתגבר כי אם על־ידי מעט הטוב שיש ביניהם, דהינו שמראה לו התר אפלו בהרע לגמרי. ואף שבאמת אין זה התר כלל, עם כל זה מאחר שתחלת פתחו לפתותו הוא על־ידי־זה, נמצא, שיש שם גם־כן קצת ומעט דמעט טוב. ועל־כן יש כח להכניעו, מאחר שאין התגברותו כי אם על־ידי בחינת מעט טוב שיש שם. ועל־כן כשנתגלה האמת, דהינו בחינת הקדשה והטוב לגמרי - אזי הרע נכנע ונופל לגמרי. ועל־כן אפלו הכופר בכל, מאחר שאפלו גם עתה אין אנו חושדין ישראל לכפר לגמרי כי אם על־ידי איזה התר כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא ו.): 'שמא מלוה ישנה' וכו', כי בודאי מכרח שיהיה שם קצת טוב כנ"ל. על־כן על־ידי השבועה שהיא בחינת לשון הקדש, בודאי יודה על האמת, ואזי הרע נכנע ביותר בבחינת (קהלת ח, ט): "עת אשר שלט האדם" וכו', כמובא (זהר משפטים צה:). כי זה בעצמו שהתגבר עליו הרע והשקר כנ"ל, עכשו מודה על האמת על־ידי השבועה ומבטל דברי השקר שדבר מקדם.

אבל בודאי כשמתברר לנו שהוא כופר בלי שום התר - אין נותנין לו שבועה, כי הכופר בפקדון חשוד על השבועה, כי הרע לגמרי, דהינו שקר גמור אי אפשר להפך אל הקדשה, דהינו אל האמת, על־ידי שלמות לשון הקדש, רק מן הסתם אנו מבקשין להפך בזכותו ולמצא לו התר בחינת קצת טוב כנ"ל, ואזי אפשר להפכו אל הקדשה, דהינו אל האמת, על־ידי השבועה שהיא בחינת לשון הקדש כנ"ל. שזה בחינת לשון תרגום שעולה אל לשון הקדש, כי עכשו על־ידי התגברות לשונות העממין על ישראל, על־ידי מעט הטוב שבהם, על־ידי־זה נתהפכין לשונות העממין לבחינת תרגום, מאחר שכבשו את ישראל שהם בחינת טוב ביניהם, נמצא, שהם בבחינת 'מערב טוב ורע', בחינת 'תרגום', ועל־ידי־זה בעצמו יש לנו כח להכניעם. בבחינת 'לשון תרגום' - שמכניעין הרע שבו והטוב עולה אל הקדשה, וזה בחינת "עת אשר שלט" וכו', כמובא וכנ"ל, כי מחמת שהם שולטין על האדם דקדשה, על־ידי־זה דיקא מכניעין אותם מאחר שיש טוב הרבה ביניהם יש כח להתגבר ולהכניע הרע ולהוציא הטוב.

וזה בחינת כמה מצוות שאינם נוהגים בחוץ לארץ מדאוריתא, כגון מצוות התלויות בארץ, ואף־על־פי־כן חכמינו ז"ל תקנו שינהגו גם בחוץ לארץ (קדושין לט.). כי חוץ לארץ שהוא ארץ העממין בודאי אין ראוי שינהגו בארצם מצוות, כי הם רע לגמרי כנ"ל, רק מאחר שישראל שרויין ביניהם, על־כן על־ידי־זה נמצא עתה גם שם טוב. ועל־כן תקנו גם שם המצוות התלויות בארץ וכמו ששמעתי מאדמו"ר, נרו יאיר, שמחמת שעכשו יושבין ישראל אצל עכו"ם ידועים, על־ידי־זה נחלש הרע שלהם ונכנע. השם־יתברך ימהר גאלתנו גאלה שלמה במהרה בימינו, אמן ואמן כן יהי רצון:

שמעתי מאדמו"ר, שיש טקלא שנלכדו בה כמה גדולי הדור, ועל־כן לפעמים מתפללין כראוי כדרך הגדולים וגם עושים טוב הרבה, ואף־על־פי־כן לפעמים להפך, חס ושלום, וזה על־ידי אמה ידועה שלכדה וכבשה את המדינה, והצדיק האמת היה לו לעזר להנצל מזה על־ידי שגם מקדם היה סמוך אל הספר, אך עכשו מחמת שישראל הרבה יושבין אצלם, על־ידי־זה אינו רע כל־כך כמקדם, ה' ישמרנו ויגאלנו מהרה, אמן: