# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/781/63/2/

וזה בחינת 'מוציאין מדרבי נתן' - שיש כח במשפט דקדשה של הבית־דין צדק, שהוא בחינת תקון המשפט, להעלות המשפט מעמקי תהומות, בבחינת (תהלים מב, ח): "תהום אל תהום קורא" וכו', שזהו בחינת שמוציאין מזה ונותנין לזה, כי יש כח להבית־דין שהוא משפט דקדשה להעלות המשפט מכל מקום שנפל לשם מתהום לתהום כנ"ל, וזה בחינת מה שהבית־דין נותנין שטר למלוה בתחלת הגביה שילך ויחפש בכל מקום שימצא נכסי הלוה שיוציאם לעצמו (חשן־משפט סימן צח), כי כל זה הוא בחינת כח המשפט דקדשה של הבית־דין צדק - שיש להם כח לברר המשפט מעמקי תהומות מכל מקום שנפל לשם המשפט, וזה בחינת 'מוציאין מזה ונותנין לזה', כי זה בחינת (תהלים מב, ח): "תהום אל תהום קורא" - אבע מימיך (תענית כה.), דהינו החזר והוצא המשפט שנפל אליך, דהינו הממון של המלוה הראשון המגיע לו על־פי דין ומשפט צדק שנפל להלוה, ומהלוה להלוה שני, שזה בחינת נפילת המשפט מתהום לתהום. והבית־דין מעלין ומוציאין המשפט מן התהומות, ומחזירין הממון המגיע על־פי משפט צדק לבעליו הראשונים וכנ"ל, כמו שכתוב (במדבר ה, ז): "ונתן לאשר אשם לו" - שצריכין להעמיד המשפט על מכונו ולהעלות המשפט מעמקי תהומות וכנ"ל.

כי עקר הלואות נמשכין מפגם נפילת המשפט שמשם עקר העניות, שעל־ידי־זה מכרחים ללוות אחד מחברו, כי פגם המשפט זה בחינת מה שאין יודעין ההשגה של 'צדיק וטוב לו רשע ורע לו' וכו' (ברכות יד.), וענין זה נמשך מסוד גלגולי הנשמות, כמובא בזהר־הקדוש (תקוני־זהר, תקון סט, קא.), שזהו בחינת זה שאמרו לרבי אלעזר בן פדת: 'אי בעית דאחרוב עלמא ואפשר דאברית בשעתא דמזונא' (אם אתה רוצה שיחרב העולם, ואפשר שתברא בשעת המזונות). ואיתא בתקונים שזה סוד הגלגול - שיתגלגל בגוף אחר שהוא בחינת עולם אחר וכו'.

נמצא, שעקר חסרון הפרנסה והעניות וההלואות הוא רק מצד הגלגול, שהוא בחינת (שבת קנא:): 'גלגל שחוזר בעולם', וכמובא בדברי רבנו ז"ל (סימן יד) על מאמר רבה בר בר חנא: 'גלגלא הוא דהדר - שהיא גלגולא דנשמתין' (גלגל הוא שחזר – שהוא גלגול הנשמות), שמשם נמשך 'צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו', שעל־ידי־זה מכרח שיהיה עניות והלואות בעולם, וכל הכפירות שבין אדם לחברו שהוא פגם המשפט שרוצה לגזל ממון חברו שלא במשפט - זה נמשך גם־כן מסוד גלגולי הנשמות, כי מה שאחד חומד ממון חברו ורוצה לגזלו, כל זה היא מחמת שיש לו איזה שיכות לזה הממון בסוד הגלגול, שזה בחינת (בבא מציעא ו.): 'שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו', הינו מלוה ישנה בסוד הגלגול, כי עקר כל התאוות בשרשן הם דברים קדושים וגבוהים מאד, רק למטה נתגשם ואסור לנו לקח שום דבר קדם זמנו, ועקר כל החטאים והפגמים נמשכין ממה שממהרין לקח הדבר קדם זמנו, ואינו מתגבר על תאותו להמתין עד יבוא עתו בהתר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (במסכת יומא לח:): 'בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך' וכו'.

ועל־כן עקר החטא הראשון שהוא חטא אדם הראשון היה רק מה שלא המתין בזווגו עד שבת (פרי־עץ־חיים, ראש־השנה, פרק ב), ועל־כן נקראים החטאים בשם בסר, שהוא פרי שלא נגמר עדין, כמו שכתוב (יחזקאל יח, ב): "אבות יאכלו בסר". כי עקר החטא הוא מחמת שלוקח הדבר בלא עתו, ובאמת עקר העת להשיג טעם הטוב האמתי הוא רק לעתיד לבוא. ו אשרי מי שממתין ומתאפק על תאותו כל ימי עולם הזה וסותם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי וממתין לטוב הנצחי, כמו שכתוב (צפניה ג, ח): "לכן חכו לי ליום קומי לעד", כי בודאי יזכה לתענוג האמתי, לתענוג הנצחי, אבל גם בעולם הזה יש דברים שעקר האסור הוא מה שאינו ממתין, ואם ימתין עד בוא עתו - יקבל בהתר. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מד.): 'אותן מצעות שהציעה לו באסור הציעה לו בהתר' וכו':

והכלל, כי עקר כח הבעל־דבר שמסית את האדם לתאוה או לדבר עברה, חס ושלום, הוא רק מחמת שיש לזה האדם איזה שיכות לזה הענין כפי שרשי הנשמות, רק שהוא צריך עכשו להתאפק על תאותו עד יבוא עתו. או שאפשר שיבוא עתו בעולם הזה שיקבל דבר זה בהתר, או לפעמים אינו יכול לקבל זה כי אם בעולם הבא, הינו כשיזכה לעמד בנסיון ולשבר תאותו מזה עכשו, על־ידי־זה יזכה לעתיד בעולם הבא לקבל ולהתענג משרש התענוג הזה בשרשו ברוחניות, שהוא אור צח ומצחצח תענוג רוחני, תענוג אמתי. וזה שכתוב (ויקרא יט, יג): "לא תעשק את רעך" - 'רעך' דוקא. וכן: "לא תחמד בית רעך" (שמות כ, יד) - 'רעך' דיקא, כי כל אחד יש לו חמדה לבית רעהו דיקא, הינו שהוא רעהו וחברו בשרשו כפי גלגולי הנשמות, ומחמת שבגלגול הראשון היה זה הממון שלו וכיוצא בזה כמה בחינות, מחמת זה יש לו תאוה וחמדה לזה הבית והממון שהוא עכשו של חברו, אבל באמת התורה הזהירה אותנו על זה, כי אסור לגע בשל חברו, אף־על־פי שהוא חברו ורעהו בשרשו מצד הגלגול, אף־על־פי־כן זה המשפט לאלקים, והשם־יתברך יודע תעלומות איך לסדר הממון והחפצים בכל דור ודור ואסור לגזל ולעשק את חברו, ואפלו לחמד הוא אסור חמור, רק צריכין להאמין בהשם־יתברך כי ישרים דרכי ה', ולקבל משפטו באהבה ולשמח בחלקו אשר נתן לו ה':