# הלכה ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/781/64/

על־פי מה שכתוב (בסימן קפח) שצריכין לנסע להצדיק לחזר אחר אבדתו, כי כל האבדות הם אצל הצדיק וכו':

על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבא וכו' (שמות כב, ב). אלקים בחינת בית־דין סמוכין שנסמכו זה מזה עד משה רבנו, עליו השלום, שהוא המסמיך הראשון בחינת (במדבר כז, כג): "ויסמך משה את ידיו" וכו', הינו הצדיק בחינת 'משה' - שאצלו כל האבדות והוא יכול לדון בין אדם לחברו למי שיך החפץ או המעות שהם טוענין עליו, כי כל ההכחשות שביניהן נמשך מבחינת האבדות, שהם בחינת 'קדשות הנפולות', כידוע.

ועקר ברור האמת בין הבעלי־דינים הוא על־ידי השבועה, שלמדו מפסוק זה (שמות כב, ז): "ונקרב בעל־הבית אל האלקים וכו', על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" וכו', כמבאר בגמרא (בבא קמא סג:). כי שבועה בשם ה' (חשן־משפט, סימן פז, סעיף טז) - בחינת 'זכרון', בחינת (שמות ג, טו): "זה שמי וזה זכרי" - שעל־ידי־זה מזכירין אותו האמת לאמתו למי שיך זה החפץ וכו', ועל־כן 'קדם שיוצא לאויר העולם משביעין אותו הוי צדיק' וכו', כי על־ידי השבועה יזכר ולא יוכל להעבירהו השכחה שהיא בחינת 'אבדה' שנמשך עליו כשיוצא לאויר העולם, ועל־כן המוצא מציאה - לא ישבע (חשן־משפט, סימן רסז, סעיף כז), מאחר שהוא בעצמו בבחינת 'הצדיק' שמוצא האבדות של העולם, ועל־כן בודאי אינו חשוד על השקר שנמשך מבחינת השכחה והאבדות הנ"ל, כנ"ל:

וזהו שדקדקו שם רבותינו ז"ל (נדה ל:): וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על־פיו ומשכחו כל התורה כלה וכו', ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו וכו', הינו כנ"ל, מחמת שתכף כשיצא לאויר העולם ישכח הכל, על־כן משביעין אותו קדם שיוצא, כי השבועה בחינת 'זכרון' שהיא תקון השכחה והאבדה, כנ"ל:

וזה שהתחיל התנא מסכת בבא־מציעא בדין: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו', זה ישבע וכו', כי עקר דיני משא־ומתן שנויים במסכת בבא־מציעא [כי בבא קמא מדברת מדיני נזיקין ובבא בתרא מדיני קרקעות. ודיני משא־ומתן של מטלטלין הם במסכת בבא מציעא] על־כן התחיל: שנים אוחזין בטלית - שהם דיני מציאות, כי עקר הדין ודברים שבין בני־אדם במשא־ומתן הם בבחינת 'מציאות' הנ"ל, שצריך כל אחד לחפש ולמצא כנ"ל. וכל המחלקת שביניהם הם בבחינת זה אומר: אני מצאתיה. וזה אומר: אני מצאתיה. שזה אומר שהוא זכה לברר ממון זה, שהוא בחינת 'מציאה' שמצא אבדתו, שהם הניצוצין השיכין לשרש נפשו שנאבדו ממנו בצאתו לאויר העולם הזה. וזה אומר שהם מציאה שלו, כי הוא בררם ומצאם.

וזה בחינת שנים אוחזין בטלית, טלית - זה בחינת 'לבושין', בחינת לבוש הנפש שבא עמו לעולם, שעל ידו כל הברורין שהוא בחינת "בבגדו בה", כמבאר בזהר (משפטים צו:) ובכתבים (עץ־חיים, שער כ, פרק ה) כמה פעמים סודות נוראות בענין זה, עין שם: