# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/781/65-2/14/

וזה בחינת מצות השבת העבוט: כסות יום - מחזיר ביום, וכסות לילה - בלילה (חשן־משפט, סימן צז, סעיף יז). וזה בחינת מה שאסור לכנס לבית הלוה לטל משכונו (סעיף ו), כמו שכתוב (דברים כד, י): כי תשה ברעך וכו', לא תבא אל ביתו לעבט עבטו וכו'. כי עקר העניות של ישראל שעל־ידי־זה באים לידי הלואות נמשך מבחינה הנ"ל, כשאין מתקנין התקון של "הון יסיף רעים רבים" וכו', שעל־ידי־זה אין מוציאין ומעלין הטוב הכבוש בין העכו"ם. ואזי כשהטוב כבוש ביניהם, אזי נמשכת השפע להם, חס ושלום, כי כל עשירותם נמשך מהטוב הכבוש ביניהם כידוע, שעל־ידי־זה נמשך השפע להטוב הכבוש ועל־ידי־זה יש להם כל העשירות וישראל נזונין מתמצית. וכפי מה שזוכין על־ידי תקון ההון, דהינו על־ידי צדקה וגמילות חסדים להעלות הטוב מהם כנ"ל, כמו כן מחזירין השפע והפרנסה והעשירות לישראל. והעקר, כי על־ידי שמעלין הטוב כנ"ל, ונעשין גרים ונשלם המזבח, על־ידי־זה מתגלה אור הצדיק, ואזי נתגלה ההתפארות של ישראל מכל אחד ואחד. וכשמתגלה ההתפארות של ישראל שהשם־יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל בכל יום ויום, שבשביל זה נברא הכל ומחיה ומקים הכל, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, אזי בודאי נמשך כל השפעת של פרנסה ועשירות לישראל, כי כל חיות העולם והשפעתו שיך בודאי לישראל, כי מהם נמשך כל השפע והחיות על־ידי ההתפארות שמתפאר בהם וכנ"ל.

נמצא, שעקר עכוב השפע שמשם בא העניות וההלואות, בא על־ידי פגם ההון הנ"ל של העשירים שאין עושין צדקה וחסד בממונם. וכל אחד מישראל כפי מה שעוסק בצדקה וחסד ומתקן בחינת ההון הנ"ל בבחינה הנ"ל, על־ידי־זה חוזר וממשיך השפע לישראל. והעקר שעל־ידי־זה חוזר ונתגלה ההתפארות, שעל־ידי־זה חוזר ונמשך השפע לישראל, וכנ"ל.

ועל־כן הזהירה תורה להתנהג בחסד גדול עם הלוה, כמו שכתוב (שמות כב, כד): "לא תהיה לו כנשה" וכו', והחמירה מאד בהשבת העבוט ביום וכו', כנ"ל, וכן שלא לכנס אל ביתו לעבט עבוטו, כי עקר התקון לבטל העניות והלואות הוא על־ידי החסד שגומל עם הלוה, שעל־ידי־זה קונה אהבה ושלום, שעל־ידי־זה נעשה האויר הנח והזך, שעל־ידי־זה נעשין כל התקונים הנ"ל, שמוציא הטוב הכבוש ומשלים המזבח וכו', עד שמתגלה ההתפארות, שעל־ידי־זה חוזרת השפע לישראל כנ"ל. שזה עקר מצוות צדקה וגמילות חסדים, כדי שעל־ידי הצדקה והחסד יבטל העניות מהעני והלוה, על־ידי שיגלה ההתפארות על־ידי־זה וכנ"ל.

ועל־כן אסור לכנס לבית הלוה לעבט עבוטו, כי החפצים של כל אדם הם בחינת התפארותו ושעשועיו, כי הם חיותו שבהם משתעשע ומתפאר. ושרש חיותם נמשך מההתפארות שהשם־יתברך מתפאר עם כל אחד ואחד מישראל, אפלו עם הגרוע שבגרועים, שמשם שרש החיות והשפע של כל החפצים של כל אדם, שהם בחינת התפארותו כנ"ל. ובאמת היה ראוי שיהיה עקר העשירות והחפצים היקרים אצל הצדיקים והכשרים שבישראל, אך מחמת חטאי הדורות התגברו היכלי התמורות שכבשו הטוב להסטרא־אחרא, שעל־ידי־זה על־פי הרב הוא להפך. אבל אף־על־פי־כן כל החפצים שיש אפלו להעני שבישראל שרשם נמשך מבחינת ההתפארות כנ"ל. ועקר ההתפארות הוא בבית האדם בבחינת (ישעיה מד, יג): "כתפארת אדם לשבת בית", כי כל בתי בני ישראל שרשם הוא מבחינת הבית־המקדש [כמובן במאמר "בראשית - לעיני כל ישראל", עין שם], ששם עקר ההתפארות של ישראל, כמו שכתוב (ישעיה סד, י): "בית קדשנו ותפארתנו" וכו', וכן "יפה נוף משוש כל הארץ" וכו' (תהלים מח, ג), כי כל התפלות והמעשים טובים של ישראל הכל עולה אל הבית־המקדש, ושם השם־יתברך מקבל כל ההתפארות מהם, כי שם שער השמים. ועל־כן שם עומד המזבח שנשלם על־ידי שמעלין הטוב הכבוש, ונעשין גרים בבחינת (דברים לג, יט): "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק" וכו', שעל־ידי־זה נתגלה ההתפארות כנ"ל. ומשם, מבית־המקדש, נמשך קיום של כל בתי בני ישראל, ששם בחינת ההתפארות של כל אחד מישראל.

ועל־כן כשישראל באים לידי הלואות עד שמכרחים למשכנם, זה בחינת חרבן בית־המקדש שנקרא 'משכון', כי הבית־המקדש נקרא 'משכן' על שם שנתמשכן בעוונות ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא פקודי ב) על פסוק (שמות לח, כא): "אלה פקודי המשכן משכן" וכו', כי בז מן שהיה הבית־המקדש קים היה כל השפע לישראל, ולא היו צריכים לשום הלואה, כמו שכתוב (דברים כח, יב): "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה" וכו'. "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט" וכו' (שם טו, ו). רק על־ידי חרבן בית־המקדש, בעוונותינו הרבים, על־ידי־זה נתעלם ההתפארות של ישראל, ונמשך רב השפע להם וכו', כנ"ל, עד שמכרחין לבוא להלואות ולמשכון, שהוא בחינת חרבן בית־המקדש שנתמשכן בעוונותינו, כנ"ל.

ועל־כן הזהירה התורה מאד על המלוה להקל על הלוה, בפרט בענין המשכון, כדי שעל־ידי החסד הזה שיגמל עמו, יהיה חוזר ונמשך ההתפארות, שעל־ידי־זה יחזר השפע לישראל. ועל־כן אסור לכנס לביתו לעבט עבוטו כדי שלא לפגם ביותר בבחינת 'ההתפארות', שהוא בתוך הבית ביותר כנ"ל, שנמשך מבחינת הבית־המקדש כנ"ל: