# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/781/65-2/3/

ועל־כן מדאוריתא אינו חיב שבועה כי אם מודה במקצת, אבל לא כופר בכל, כי מודה במקצת אם נחשד אותו שמשקר וכופר ממון חברו, עדין לא עקר עצמו מההתפארות לגמרי מאחר שמודה במקצת עדין. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ש'המודה במקצת לא חשדינן ליה שמשקר לגמרי, רק אשתמוטי הוא דקמשתמיט, כדאמר רבה: 'מפני מה אמרה תורה' וכו'. ועל־כן אמרה תורה: ישבע, כדי להזכירו ההתפארות כנ"ל, שעל־ידי־זה מודה על האמת וכנ"ל, אבל הכופר בכל, אם נחשד אותו שמשקר איך יודה על־ידי השבועה על־ידי שיזכירו אותו ההתפארות, מאחר שכבר רחוק מכל ההתפארות, מאחר שכופר בכל, כי מי שיש לו אחיזה בהתפארות של ישראל - בודאי לא יבוא לידי העזה זאת לכפר לגמרי, כי "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" וכו' (צפניה ג, יג), על־כן מדינא אינו חיב שבועה.

אבל רב נחמן תקן שבועת הסת גם לכופר בכל, כי רב נחמן ראה שהגלות מתארך מאד והטוב נכבש מאד מאד בתוך הסטרא־אחרא על־כן השתדל כל־כך לחפש ההתפארות שבישראל אפלו בהגרועים ביותר, עד שראה ומצא שיכול להיות התפארות פרטי בישראל אפלו בהכופר בכל, כי מעצם אריכת הגלות שהטוב נכבש מאד מאד - יכול להיות שיורה התר לעצמו עד שיכפר בכל, אבל באמת לא יצא עדין מההתפארות, חס ושלום. ועל־כן הטיל גם עליו שבועה כדי שיודה, כדי להזכירו ההתפארות שלו על־ידי השבועה שעל־ידי־זה יודה כנ"ל, כי גם בו יש עדין התפארות פרטי אף־על־פי שהוא כופר בכל, כי לא בא להכפירה וההכחשה כי אם מחמת שהטוב נכבש בתוך הסטרא־אחרא ביותר, שעל־ידי־זה הורה התר לעצמו גם לכפר בכל. וכמו שאמרו שם בגמרא, שתקן שבועה גם לכופר בכל מחמת שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, שעל־ידי־זה מורה התר לעצמו, הינו כנ"ל, שבאמת גם הוא לא יצא מכלל ההתפארות וכנ"ל.

וזה בחינת ספק מלוה ישנה וכו' - זה בחינת הטוב הכבוש ביותר מכמה וכמה שנים עד שנתישן הרבה ביניהם, ומחמת שהרע חופה עליו מאד על־ידי־זה יכול לטעות ביותר עד שיכפר בכל, אבל באמת יש בו גם־כן התפארות פרטי וכנ"ל, כי מובן בכתבים, שמלוה ישנה הוא סוד בחינת 'ניצוצות הקדושים', שהם בחינת טוב הכבוש המגלגלים מכמה וכמה שנים, שמרבוי הרע החופה עליהם באים ההכחשות וכו', ועל־כן רב נחמן שהיה שנים הרבה אחר החרבן הוא דיקא תקן שבועת הסת, להורות, שגם בהרחוקים ביותר כמו הכופר בכל, גם בהם יכולים למצא התפארות, רק על־ידי שנתישנו בהגלות שמתארך מאד על־ידי־זה נתרחקו כל־כך וכנ"ל. ועל־כן עדין יש תקוה להזכירו על־ידי השבועה, על־ידי שיזכירו אותו ההתפארות שיש בו עדין וכנ"ל: