# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/781/65-2/7/

ועל־כן תקנו חכמינו ז"ל דיקא שהשכיר נשבע ונוטל, אף־על־פי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, כי המוציא מחברו עליו הראיה (בבא קמא לה:), אבל השכיר נשבע ונוטל. ודוקא אם תבעו בזמנו, כמבאר בגמרא (שבועות מח:) ופוסקים (חשן־משפט, סימן פט, סעיף א), כי כשתבעו בזמנו כפי הדין של "בל תלין", ולא נתן לו מיד - הרי כל חיותו ונפשו של השכיר אצל הבעל־הבית, בבחינת ואליו הוא נשא את נפשו, וכמו שהאריך בזהר (קדושים פה.) בענין זה. והעקר מה שלא נתן לו מיד ביומו, בעתו ובזמנו, ועכב הארת ההתפארות על זה השכיר, כפי אותו היום דיקא, ועל־ידי־זה פגם מאד בבחינת 'ההון' הנ"ל, שהיא פגם ההתפארות - על־כן אין מאמינים לו עוד בשבועה, שעל־ידי־זה יזכיר עצמו בההתפארות וכנ"ל, מאחר שהטוב נכבש כל־כך על־ידי שלא תקן בחינת 'ההון' הנ"ל ביומו, לגלות ההתפארות ביומו דיקא.

ועל־כן יכול להיות שישכח, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות מ:): 'בעל־הבית טרוד בפועליו וחשדינן ליה ששכח' - שנדמה לו שנתן לו שכירותו ובאמת לא נתן לו. וכל זה מחמת שטרוד בפועליו דיקא, מה שלא מצינו כן בשום מקום, כי בשאר חוב אם אמר 'פרעתי', אפלו אם יביא עליו עדים שהיה טרוד באותו היום שאמר שפרע בכמה וכמה מיני עסקים, אף־על־פי־כן לא יפסל משבועה ויהיה לעולם פטור בשבועה. רק בפועל אמרו רבותינו ז"ל: 'בעל־הבית טרוד בפועליו' ומשום חיותו דשכיר נטלו השבועה מבעל־הבית ונתנוה על השכיר, הינו כנ"ל, כי טרדא דפועלים היא טרדא עצומה, מאחר שכל נפשות וחיות והתפארות של נפשות הפועלים הם אצלו, כי נשכרו אצלו, והיו אצלו בגלות ועבדות, שכל זה נמשך מחמת הטוב שנכבש מאד בגלות. ומאחר שהם בגלות אצלו בודאי - הוא מכרח להיות טרוד לשלם להם במועדם וזמנם ביומם דיקא, ועל־כן 'חשדינן ליה ששכח', שהוא בחינת 'פגם הדעת' שנמשך על־ידי שלא החזיר הטוב הכבוש מיד, מאחר שהשכיר תבעו בזמנו ולא נתן לו. על־כן לא האמינוהו בשבועה והטילו השבועה על השכיר משום חיותו דשכיר, כי כל חיותו שנמשך מהתפארות הפרטי שבכל יום תלוי בזה, וכנ"ל: