# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/781/65/2/

והנה זה הכופר בממון חברו בודאי הוא פוגם בבחינת "הון יסיף רעים" הנ"ל, כי על־ידי כפירות ממון חברו - הוא פוגם הרבה, והוא בהפך ממש מהתקון הנזכר שם הנעשה על־ידי הצדקה, שהוא בחינת "הון יסיף רעים רבים", כי מבאר שם, שעל־ידי הצדקה הוא קונה לו רעים ואוהבים, שעל־ידי־זה נמשך אויר הנח והזך, על־ידי רבוי האהבה שרוחם נוחים זה עם זה וכו', ועל־ידי־זה נשמע הדבור למרחוק וכו', ונתתקן הכל כנזכר שם. אבל זה שכופר ממון חברו הוא בהפך מזה ממש, כי לא די שאינו מגדיל האויר הנח, על־ידי אהבת רעים, על־ידי רבוי צדקה, אף גם הוא מכחש בעמיתו שעל־ידי־זה עושה מריבה עמו. ובודאי אין רוחו נוחה עם חברו, שזהו ההפך מאויר הנח והזך הנ"ל, כי הכחשת ממון חברו הוא פגם הממון בחינת פגם "הון יסיף רעים" הנ"ל, הפך הצדקה שהוא תקון הממון, שעל־ידי־זה מרבה רעים בחינת "הון יסיף" וכו', שעל־ידי־זה נעשה האויר הנח וכו'.

והמכחש בעמיתו הוא בהפך ממש מזה, כי האדם צריך לעשות משא־ומתן באמונה ויהיה דבורו בנחת עם הבריות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו.), כי צריך האדם שיהיה טוב לכל, ואפלו עם בני אדם שאינם צריכים לקבל צדקה צריך על כל פנים לשא ולתן עמהם בנחת ובאהבה, ולגמל חסד ולותר משלו, כמו ששבח התנא את עצמו שהאריך ימים על שהיה ותרן בממונו וכו', כי כל זה בכלל צדקה וחסד שעושה עם הבריות, שעל־ידי־זה קונה אהבה רבה עם הרבה בני אדם, ונתרבה האויר הנח והזך שעל־ידי־זה נתתקן כל המבאר שם. אבל זה לא די שאינו מותר משלו, אף גם הוא מכחש בעמיתו ועושה מריבה עם חברו, ונמשך שנאה ביניהם שהוא בחינת 'רוח רעה' וכו', כמו שכתוב שם שהוא הפך האויר הנח, פגם ה"הון יסיף רעים" הנ"ל, ובזה פוגם הרבה, כי כמו שעל־ידי הצדקה נמשך בחינת "הון יסיף רעים" הנ"ל, שעל־ידי־זה יכולין להודיע לטוב הכבוש לעוררו לתשובה, שעל־ידי־זה נתתקן כל הנזכר שם עד שזוכין ליראה ואהבה, על־ידי התגלות ההתפארות וכו', כמו כן זה הכופר בממון חברו פוגם בכל זה, כי מרבה שנאה הפך "הון יסיף" הנ"ל, ואין יכולין להודיע ולעורר הטוב הכבוש וכו', ועל־ידי־זה נפגם הכל עד שנפגם ההתפארות הנ"ל, חס ושלום.

ועל־כן צותה התורה שישבע, כי השבועה בנקיטת חפץ, דהינו ספר־תורה (חשן־משפט, סימן פז, סעיף יד), הינו שנותנים בידו ספר־תורה, ובזה מזכירין אותו ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, עד שיזכיר את עצמו שבודאי גם בו יש התפארות פרטי, מאחר ששם ישראל נקרא עליו, כי כל ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט וכו', הכל כלול בספר התורה הקדושה, שהיא תפארתנו וחיותנו, כי התורה היא ההתפארות של ישראל שבשביל זה נברא העולם, כי השם־יתברך מתפאר עם ישראל שקבלו את התורה ובשביל זה ברא את העולם.

ועל־כן התורה מתחלת מזה, כמו שכתוב (בראשית א): "בראשית ברא אלקים" וכו', ואמרו רבותינו ז"ל (ויקרא־רבה לו, ד): 'בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראים ראשית', הינו בשביל ההתפארות שיקבל מישראל על־ידי שיקימו את התורה, בשביל זה ברא את השמים ואת הארץ וכל אשר עליהם. ושם בהתורה נרשם ההתפארות גם בפרטיות ובפרטי פרטיות שהשם־יתברך מקבל מכל אחד מישראל, בכל יום ויום, כי כל אחד מישראל יש לו אות בתורה. וכל זמן ששם ישראל נקרא עליו עדין יש לו אחיזה באותו האות.