# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/62/2/

והנה זה עקר התכלית והשלמות האחרון - לזכות לבוא לבחינה זו העליונה להכלל באין־סוף, עד שיהיה התורה והתפלה שלו בחינת תורת ה' ותפלת ה' כנ"ל, אשרי מי שזוכה לזה! ואזי התפלה היא בבחינת 'יהי רצון מלפני' שהיא תפלת השם־יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בברכות (שם), וזה בחינת בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ, כ) - 'אזכיר' דיקא, כי מי שזוכה לבחינת תפלה כזו, דהינו תפלת ה', נמצא, כשמזכיר את שמו יתברך מאחר שנכלל בו יתברך, נמצא שהשם־יתברך בעצמו מזכיר את שמו יתברך, מאחר שנכלל בו יתברך, נמצא, שהשם־יתברך בעצמו מזכיר את שמו יתברך, כביכול, שזהו בחינת תפלת ה' כנ"ל, וזהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, 'אזכיר' דיקא כנ"ל.

והנה עקר בריאת האדם הוא בשביל בחינה זו - שיגיע לזה התכלית שיזכה להכלל בו יתברך עד שיהיה תורתו ותפלתו, בחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש, אבל אי אפשר לבוא לזה מיד, כי השם־יתברך רצה לברא את האדם בזה העולם כדי שיהיה לו בחירה, ועקר קיום התורה תלוי בזה במה שיש להאדם בחירה, ובשביל זה שלח את האדם בזה העולם בתוך גוף וחמר עכור כדי שיהיה לו בחירה. ומאחר שהאדם הוא בעולם הזה בתוך גוף וחמר גשמי, הוא צריך בתחלה לקים התורה והמצוות בתוך הגוף, וכל זמן שלא נתבטל הגוף והחמר לגמרי אזי כל התורה והמצוות והתפלה שמקים הוא בבחינת תורתו ותפלתו, כי עדין לא נכלל בשרשו, באין־סוף, וכל מה שמקים יותר את התורה ועובד את ה', הוא יוצא בכל פעם מדרגא לדרגא ומבטל בכל פעם את הגוף יותר ונכלל יותר בשרשו באין־סוף, עד שזוכה לבוא אל התכלית שיתבטל הגוף לגמרי ונכלל לגמרי באין־סוף, ואזי זוכה לבחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש כנ"ל, ואזי כשנכלל בשרשו באין־סוף, נמצא כל התורה והמצוות והתפלה שמקים הם תורת ה' ותפלת ה' ממש. נמצא, שהשם־יתברך בעצמו, כביכול, עושה המצוות שהוא עושה מאחר שנכלל בו יתברך כנ"ל, אבל קדם שנכלל בו יתברך לגמרי כנ"ל, אזי האדם בעצמו עושה המצוות ואזי הוא בבחינת שליח, כמו השליח שמצוה ועושה שליחותו, כמו כן ממש הוא מצוה ועושה שליחות הבורא יתברך, כי בשביל זה נשתלח לזה העולם לעשות שליחותו יתברך לקים התורה והמצוות שהוא מצוה עליהם.

כי כל העבודה של האדם בזה העולם מכנה בשם שליחות, כמובא בכל ספרי מוסר שמוכיחין ומזהירין את האדם 'מה יעשה ליום פקדה ומה ישיב לשולחו דבר'. ואף־על־פי שבאמת אין זה תכלית השלמות לעשות עבודת ה' בבחינת שליחות כמו השליח שעושה שליחות המשלח, כי עקר התכלית הוא רק שיהיה נכלל בו יתברך, ואזי אין העבודה שלו בבחינת שליחות כלל, מאחר שכל מה שעושה ומקים המצוות הם תורת ה' ממש וכל המצוות שהוא עושה - השם־יתברך בעצמו עושה אותם. נמצא, שאינו בבחינת שליח כלל, וזהו עקר התכלית כנ"ל, אף־על־פי־כן בהכרח שיקים האדם התורה והמצוות בתחלה בבחינת שליחות, כי אי אפשר לבוא מיד לבחינה עליונה הנ"ל להכלל בו יתברך, כי אם כן יתבטל החמר לגמרי ולא יהיה בחירה כלל אם היה נכלל בו מיד, ולא היה מקום לקיום התורה ובריאת העולם אם היה הכל נכלל בו בתחלה.

ועל־כן מאחר שעקר קיום התורה הוא על־ידי שיש בחירה אשר בשביל זה נברא העולם הזה הגשמי, על־כן בהכרח שבתחלה יקים האדם המצוות עם הגוף ואזי מקים האדם בעצמו המצוות, ואזי הוא בבחינת שליחות שעושה שליחות וצווי הבורא יתברך כנ"ל, ואחר־כך על־ידי שמקים מצוותיו יתברך עם הגוף בבחינת שליחות, אזי זוכה על־ידי־זה להכלל בו יתברך, כי כל מה שהאדם מקים מצות ה' אפלו עם הגוף בבחינת שליחות וצווי כנ"ל, נחשב גם־כן כאלו השם־יתברך בעצמו עושה, כי באתערותא דלתתא אתער לעלא ואחר־כך על־ידי־זה שמקים המצוות ועושה שליחותו יתברך, על־ידי־זה זוכה להכלל בו יתברך ואזי כל המצוות שהוא עושה השם־יתברך בעצמו עושה אותם כנ"ל. וזהו עקר התכלית לזכות לבלי לעשות המצוות בבחינת שליחות וצווי כנ"ל, רק בבחינת המשלח והמצוה בעצמו יתברך בבחינת תורת ה' ממש: