# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/62/4/

וזה בחינת שלוחו של אדם כמותו בכל התורה, כי בהכרח שיהיה בחינת שליחות, כי עקר קיום התורה והמצוות הוא על־ידי בחינת שליחות דיקא, כנ"ל, כי בהכרח שיהיה בחירה כנ"ל, אך 'מצוה בו יותר מבשלוחו' (קדושין מא.), כי עקר התכלית שיתבטל בחינת שליחות כנ"ל, כי עקר בחינת השליחות משתלשל משרש השליחות שהוא שליחות של הבורא יתברך מה שהאדם מצוה לעשות שליחותו יתברך, אשר בשביל זה נשתלח האדם בזה העולם לעשות שליחותו יתברך שהם מצוותיו יתברך, ומאחר שבהכרח שיהיה עולם גשמי, ובשביל זה ההכרח לקים המצוות בבחינת שליחות דיקא בתחלה כנ"ל, מזה נשתלשל בחינת שליחות גם בין אחד לחברו, בחינת 'שלוחו של אדם כמותו', כי בשביל זה נברא האדם שיהיה בחינת השליח כמו המשלח, וכשהשליח עושה שליחותו בחינת "ציר נאמן לשולחיו" נכלל השליח בהמשלח ונחשב כאלו המשלח בעצמו עושה, כי אפלו כשהאדם עושה המצוות בבחינת שליחות בבחינת תורתו, כנ"ל, נחשב גם־כן כאלו השם־יתברך בעצמו עושה, כי העבודה צרך גבה ובאתערותא דלתתא אתער לעלא (זהר אחרי עג:), ועל־ידי־זה בעצמו שעושה האדם מצוותיו יתברך ומקים שליחותו, על־ידי־זה נכלל בו יתברך כנ"ל, אך אחר־כך כשנכלל לגמרי בו יתברך - אז נתבטל בחינת שליחות לגמרי כנ"ל. וזה בחינת 'מצוה בו יותר מבשלוחו', כי עקר התכלית שיתבטל בחינת השליחות לגמרי כנ"ל, אך אף־על־פי־כן בהכרח שיהיה בחינת שליחות, כי אם לא כן יתבטל העולם והבחירה, כנ"ל: