# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/62/6/

אך עקר בחינת השליחות הוא במשא־ומתן, כי המשא־ומתן הוא בבחינת שליחות, כי שליחות הוא בחינת רגלין, כי שם השליחות על שם הרגלין, כמו שנאמר: "בעמק שלח ברגליו" (שופטים ה, טו). כי השליחות הוא בבחינת אחר הבריאה שאז שיך שליחות וכנ"ל. וכלל הבריאה הוא בחינת רגלין נגדו יתברך, כמו שכתוב (ישעיה סו, א): "והארץ הדם רגלי". והעבודה שיש במשא־ומתן הוא בחינת רגלין נגד העבודה של תורה ותפלה.

כי זה כלל שהמדרגה התחתונה הוא בחינת רגלין נגד המדרגה העליונה. וכן בחינת הנעשה כנגד בחינת הנשמע הוא בחינת רגלין, כי הנעשה הוא בחינת אחר הבריאה, בחינת ברא, כמובא שם במאמר הנ"ל. והנשמע הוא בחינת קדם הבריאה, בחינת בראשית, בחינת תורת ה' כנ"ל, ועל־כן הנעשה הוא בחינת רגלין כנגד הנשמע וכנ"ל, ועקר השליחות הוא בבחינת נעשה בבחינת רגלין כנ"ל, כי השליח הוא בחינת נעשה שעושה שליחותו ומצוותיו, והמשלח הוא בבחינת הנשמע - ששומעין דבריו שמצוה לעשות.

נמצא, שעקר השליחות הוא בבחינת רגלין, ועל־כן עקר השליחות בבחינת משא־ומתן, שהוא בחינת רגלין, כמובא במקום אחר (סימנים נד, ס), כי שם עקר השליחות, כמו שמשלחין את אחד למרחוק להביא דבר ממרחק, כמו כן ממש הוא בחינת המשא־ומתן, שהאדם עושה המשא־ומתן בשביל להגביה ולהעלות הקדשות הנפולות שרחוקין מאד ממנו יתברך, והוא בחינת שליחות ממש כנ"ל, ועל־כן שם עקר השליחות כנ"ל, כי אצל כל המצוות אף־על־פי ששלוחו של אדם כמותו, אף־על־פי־כן מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל במשא־ומתן שם עקר השליחות וכנ"ל.

וזה בחינת 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי', כי עקר השליחות בשביל התקון, כי בשביל זה נברא העולם הגשמי, שעל־ידי־זה נתהוה בחינת שליחות כנ"ל, ובשביל זה נשתלח האדם בזה העולם, הכל כדי לתקן העולם מקלקולו, כידוע. נמצא, שעקר בחינת השליחות שהיא בחינת בריאת האדם בזה העולם הגשמי בגוף עכור, שעל־ידי־זה שיך שם שליחות, כי בתחלה כשהיה נכלל בשרשו לא היה שיך שם שליחות, ועקר השליחות על־ידי שנשתלח בזה העולם הגשמי ונתרחק ממנו יתברך, שאז שיך שם שליחות כמו ששולחין את בנו מרחוק, והכל בשביל לנצח מלחמות ולתקן כל הקלקולים להשיב הכל מתקן להשם־יתברך.

נמצא שעקר בחינת השליחות בשביל תקון ולא לעוות, חס ושלום חס ושלום, וזהו בחינת 'אין שליח לדבר עברה', כי 'שלוחו של אדם כמותו' - זה בחינת שנכלל השליח בהמשלח, כנ"ל, וזה דיקא על־ידי תורה ומצוות, שעל־ידי־זה נכללין בו יתברך ונכלל השליח בהמשלח, כביכול, ועל־כן גם בין אדם לחברו שלוחו של אדם כמותו, כנ"ל. אבל על־ידי עברה אדרבא, נפרדין ממנו יתברך, ועל־כן אין בו דין שליחות. ואין שיך בו שלוחו כמותו, כי, אדרבא, על־ידי־זה נתרחק ונתפרד השליח מהמשלח, כביכול, כנ"ל. וזה בחינת אין שליחות לעכו"ם, כי הם מעולם הפרוד, כי לא קבלו התורה והמצוות "ויגרש מפניו גוים" ונתרחקו ממנו יתברך, ועל־כן אינם בכלל שליחות, כי אינם יכולים להכלל בהמשלח, ועל־כן אינם בתורת שליחות, כי עקר בחינת שליחות הוא שהשליח נכלל בהמשלח, כנ"ל: