# לב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/63/32/

כי תקון הברית, דהינו זווג דקדשה הוא בחינת יחוד, שעל־ידי־זה נכללין באחד שנכלל אחר הבריאה באחד, שהוא בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה שהם בחינת איש ואשה, כידוע, שאם זכו שכינה שרויה ביניהם (סוטה יז.), ונכללין באחד על־ידי זווגם בקדשה וכנ"ל, בבחינת (בראשית ב, כד): "והיו לבשר אחד". ועל־כן עקר זווג דקדשה הוא בשבת, שאז נכלל אחר הבריאה באחד, שזהו רזא דשבת וכו' (זהר תרומה קלה.), כמו שכתוב שם: איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו'. כי בשבת עולין כל העולמות לשרשן, הינו כנ"ל, כלליות הבריאה באחד.

וזהו בחינת נר של שבת, שבתחלת כניסת שבת מדליקין נרות, ועל־ידי־זה מקבלין שבת. כי הנרות הם בחינת אור ההשגחה שממשיכין כנ"ל לענין נר חנכה. ועל־ידי אור ההשגחה נכלל אחר הבריאה באחד, שזהו עקר בחינת שבת, כנ"ל.

וזהו בחינת (ארח־חיים סימן קפג, סעיף ד): כוס של קדוש צריך שיתן בו עיניו - להמשיך עיני ההשגחה לתוך הכוס של קדוש שהוא בחינת מלכות, בחינת השכינה, בחינת כלליות העולמות שמתנהגים על ידה - להמשיך לשם עיני ההשגחה כדי לכלל הכל באחד על־ידי־זה, כנ"ל.

ועל־כן עקר הזווג דקדשה בשבת, כי אז נכלל אחר הבריאה באחד שהוא בחינת יחוד וזווג דקדשה כנ"ל, כי שבת הוא בחינת אמת כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי, פרק ד, הלכה א): 'אפלו עם הארץ ירא לשקר בשבת'. ועל־ידי אמת נמשך ההשגחה, שעל־ידי־זה נכלל הבריאה באחד כנ"ל: