# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/64/18/

לענין מעלת ההליכה והנסיעה להצדיק - שעל־ידי־זה מעלין המקום, לבחינת למעלה מהמקום וכו', כנ"ל. וזהו בחינת מעלת כל ההליכות והנסיעות לדבר מצוה, כי על־ידי שהולך ונוסע ממקומו לדבר מצוה, על־ידי־זה מקשר ומעלה מקומו לבחינת למעלה מהמקום על־ידי הדבר־מצוה והקדשה שרוצה לעשות בזאת הנסיעה, כי על־ידי כל מצוות התורה נתקשרין ועולין לבחינת למעלה מהמקום ששם שרש כל התורה והמצוות, ועל־כן כשהולכין ונוסעין בשבילם - הוא דבר גדול מאד, כי על־ידי ההליכה והנסיעה עולין ומתקשרין למעלה מהמקום, וכנ"ל.

וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ארח־חיים סימן צ, סעיף יב): 'מצוה לרוץ לבית הכנסת' וכו', כי עקר ההתקשרות והכלליות בבחינת 'למעלה מהמקום', הוא על־ידי התפלה, כנ"ל. וזהו בחינת (תהלים קכב, א־ב): שמחתי באמרים לי בית ה' נלך, עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם - עמדות דיקא, כי שם עקר העמידה, בחינת 'אין עמידה אלא תפלה' וכנ"ל. וזהו (פסוק ג): ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו - שהיא ירושלים שלמעלה, כמו שפרשו רבותינו ז"ל (תענית ה.) שהוא למעלה מהמקום, הינו כנ"ל, כי על־ידי בית ה', שהיא בית התפלה שבירושלים, על־ידי־זה מתקשרים ומתחברים בבחינת למעלה מהמקום וכנ"ל.

וזהו (פסוק ה): כי שמה ישבו כסאות למשפט וכו' - כסאות למשפט דיקא, כי השם־יתברך מרחם עלינו וקובע הכסאות למשפט שמה דיקא, דהינו בבחינת 'למעלה מהמקום', שעל־ידי־זה הוא דן אותנו ברחמים לזכות תמיד - על־ידי ששם הוא מקומו של כל אחד, שעל־ידי־זה מרחם על כל אחד לפי מקומו, בבחינת (אבות ב, ד): 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', שזהו בחינת המשפט של ראש־השנה, שהוא ברחמים גדולים על־ידי בחינת שאוחזין בשרשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד, בחינת כסאות למשפט וכנ"ל, [וכמבאר שם בהתורה הנ"ל, שמי שאוחז בשרשי הנשמות בחינת כסא הכבוד - הוא יכול לעשות ראש־השנה; עין שם]:

וזה בחינת המצוה לילך ולעלות אל הבית־המקדש בשלש רגלים, כמו שכתוב (שמות כג, יז): "שלש פעמים בשנה יראה" וכו'. כי מבאר בהתורה הנ"ל, שעל־ידי שלש רגלים מכניעין השלש מדות רעות וכו', עד שזוכין לתפלה, שעל־ידי־זה מתקשרין בשרשי הנשמות וכו', בבחינת 'למעלה מהמקום', על־כן צריכין לעלות לירושלים והבית־המקדש בשלש רגלים, כי על־ידי ההליכה לירושלים ובית המקדש בשלש רגלים מתקשרין בבחינת למעלה מהמקום, וכנ"ל.

וזהו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וכו' (שיר־השירים ז, ב), שנאמר על העולים לרגל, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (סכה מט:). וזהו 'בת נדיב' - בתו של אברהם אבינו שהוא נדיב לב הראשון (רש"י תהלים מז, י), שהוא בחינת תפלה כנ"ל, שעל־ידי־זה מתקשרין בבחינת למעלה מהמקום, כנ"ל. וזהו חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, 'חמוקי' - הוא בחינת נסתר ונעלם, כמו שכתוב (שיר־השירים ה, ב): "ודודי חמק" וכו'. הינו שבהירכים, שהם כלי ההליכה - הפנימיות והנסתר שבהליכת ירכיך הוא גבה ועמק מאד, כי על־ידי־זה אתה הולך ונכלל למעלה מהמקום, כנ"ל.

וזהו כמו חלאים מעשה ידי אמן - ודרשו רבותינו ז"ל (סכה מט.): 'מעשה ידי אמנותו של יוצר בראשית', 'חלאים' בחינת חלל הפנוי, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, חלאים לשון חלל (וכמו שפרש אדמו"ר ז"ל במקום אחר - סימן מט), הינו כמו החלל הפנוי, שהוא מקום העולם, ששם היה כל אמנותו של יוצר בראשית - שברא כל מלאכתו בזה המקום של החלל הפנוי, ובאמת כל החלל הפנוי, שהוא מקום העולם, הכל ממנו לבד, כי הוא מקומו־של־עולם ואין וכו', כמו כן אתה זוכה על־ידי הליכתך לרגל להכלל בשרש המקום, בשרש החלל הפנוי שהוא למעלה מהמקום.

וזה מעשה ידי אמן - 'אומן', כמו שדרשו רבותינו ז"ל (רש"י שיר־השירים ז, ב). וכתיב בלשון "אמן", שהוא לשון אמונה, כי אי אפשר לידע זאת כי אם באמונה, שעל־ידי־זה יודעין שכל האמנות ומלאכת מעשה בראשית שבהחלל הפנוי הכל ממנו לבד, כי כל החלל הפנוי, שהוא שרש המקום, הכל נתהוה ממנו בעצמו, שהוא למעלה מהמקום וכנ"ל:

ראשי פרקים

[שיך להלכות שלוחין הלכה ד' הנ"ל]

ענין העקדה, כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם וכו', ועקדת יצחק לזרעו תזכור - כל ענין ראש־השנה הוא בחינת העקדה, כי זה עקר החסד של ראש־השנה על־ידי בחינת מקומו וכו', שזוכין על־ידי שהעלה את יצחק בהר המוריה במקום קדש־קדשים ששם עולין למקומו־של־עולם, ועל־כן אסקתיה אחתיה, כי כבר נמתק הדין בחינת גבורות יצחק וזה צריכין בראש־השנה, כנ"ל:

שמחתי באמרים לי בית ה' נלך, עמדות היו רגלינו וכו', כעיר שחברה לה וכו' (תהלים קכב, א־ג) - שהוא למעלה מהמקום, ששם עקר העמידה והמנוחה בחינת (דברים יב, ט): "כי לא באתם וכו', אל המנוחה", כי האדם נע ונד בארץ, כל זמן שאינו נכלל בבחינת 'למעלה מהמקום', ועל־כן 'אין עמידה אלא תפלה', בחינת "עמדות היו רגלינו" וכו', וזה "שלש פעמים יראה" וכו', כי שלש רגלים על ידם זוכין לתפלה - שעל־ידי־זה עולין לבחינת 'מקומו' וכו', ועל־כן צריכין אז לילך לעלות לירושלים ששם קדש־קדשים, שדרך שם וכו', כנ"ל:

כי על־ידי כל ההליכות והנסיעות של מצוה - נכללין ביותר בבחינת 'למעלה מהמקום', מחמת שמקשרין וכוללין המקומות שהיו רחוקים זה מזה, ואי אפשר לקרבם ולחברם בגשמיות בשום אפן כי אם על־ידי שיוצאין והולכין ממקום למקום, שעל־ידי־זה נתחברין יחד ונכללין בבחינת 'למעלה מהמקום' - אם הולכין לדבר מצוה כגון לבית הכנסת. ועל־כן מצוה לרוץ לבית הכנסת, כי כשהולכין במרוצה - מתקרבין יותר לבחינת למעלה מהמקום, כמו שכתוב (בסימן סא תנינא). אבל כשהריצה לדברי עולם הזה, אדרבא, נפגם יותר, כי ממשיך יותר בחינת הארת למעלה מהמקום לתוך גשמיות המקום, שהוא תאוות עולם הזה שרץ בשבילו, אבל לדבר מצוה - מעלה המקום למעלה על־ידי הריצה. ועל־כן מהדר ליה בקדושה דבי שמשא (מחזירים לו את הראיה שאבד בקדוש של ליל שבת), כי שבת בחינת למעלה מהמקום, כמו שכתוב במקום אחר (סימן פג תנינא), כי אז מעידין בקדוש שכל מקום העולם ברא הוא יתברך, שעל־ידי־זה נכלל המקום למעלה וכו'. ועל־כן אז מתקן פגם הריצה לדבר הרשות.

ועל־כן צריך לנסע להצדיק, בפרט על ראש־השנה, כי הצדיק בבחינת מקומו־של־עולם ועל־ידי ההליכה מתקן ומעלה המקום למעלה מהמקום כנ"ל, ובפרט על ראש־השנה, שכל ענינו לזכות בדין הוא על־ידי בחינת מקומו־של־עולם וכו', שזוכין על־ידי הצדיק דיקא שיכול לעשות ראש־השנה, וזה בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמתיים, כי מקומם שמנחים שם הוא בחינת למעלה מהמקום, כי זוכים לנחל הכסא כבוד, בחינת (שמואל־א' ב, ח): "וכסא כבוד ינחלם" וכו', והבן. ועל־כן מקומם ארץ־ישראל ששם קדש־קדשים וכו', כנ"ל:

מה יפו פעמיך בנעלים - שעולין לרגלים, בת נדיב - בחינת תפלה, שעקר התחלתה מאברהם, שבו מתחילין וחותמין ברכה ראשונה שבתפלה והוא נקרא: "נדיב לב", כי תפלה בלב. חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן - 'חמוקי' הוא בחינת נסתר ונעלם, כמו שכתוב: "ודודי חמק" וכו'. הינו שבהירכים, שהם כלי ההליכה, הפנימיות והנסתר שבהליכת ירכיך הוא גבה ועמק מאד, כי על־ידי־זה הולך ונכלל למעלה מהמקום כנ"ל. וזהו כמו חלאים מעשה ידי אמן - 'חלאים' בחינת חלל הפנוי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'חלאים לשון חלל', הינו כמו החלל הפנוי שהוא מקום העולם, ששם היה כל אמנותו של יוצר בראשית, שברא מלאכתו בזה המקום של חלל הפנוי. ובאמת כל חלל הפנוי שהוא מקום העולם - הכל ממנו לבד, כי הוא מקומו־של־עולם ואין וכו'. כמו כן אתה זוכה על־ידי הליכתך להכלל בשרש המקום, בשרש החלל הפנוי שהוא למעלה מהמקום. וזהו מעשה ידי אמן - אומן. וכתיב לשון "אמן", שהוא לשון אמונה, כי אי אפשר לידע זאת כי אם באמונה, שעל־ידי־זה יודעין שכל האמנות ומלאכת מעשה בראשית שבחלל הפנוי הכל ממנו לבד, כי כל החלל הפנוי, שהוא שרש המקום, הכל נתהוה ממנו בעצמו, כנ"ל.

והנה סלם מצב ארצה – במקום. וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו (בראשית כח, יב) - כי הם כשנופלים אל המקום - אי אפשר להם לעלות כי אם על־ידי הצדיקים, כי המלאך נשתהא כמה שנים בזה העולם, בשביל שאמרו: "כי משחיתים אנחנו", עד שבא וכו', והעלהו (עין בראשית רבה סח, יב).

ענין קדשה, עשר קדשות בארץ־ישראל (כלים פרק א, ו), והקדשה עליונה קדשי קדשים ששם עולין וכו', ומשם כל הקדשות - קדוש, קדוש, קדוש, מלא כל הארץ כבודו קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתה שהוא למעלה מהמקום. קדיש על ארעא עובד גבורתה - בחינת מקום, שהוא בחינת גבורות, כידוע, קדיש לעלם וכו', הינו שהוא קדוש לעולם ועד, כי המקום מקשר וכלול בבחינת 'למעלה מהמקום', שעל־ידי־זה הקדשה נמשכת על כל המקומות שבעולם, "של נעליך וכו', כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" (שמות ג, ה). וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו - 'ממקומו' בחינת מקומו־של־עולם, עקר קדשה בצבור על־ידי השליח־צבור: