# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/64/3/

ועל־כן אין שליח לדבר עברה, כי על־ידי עברה, חס ושלום, הוא מתרחק מבחינת מקומו־של־עולם, מבחינת כסא הכבוד, כי האדם מצד שרש נשמתו הוא בבחינת מקומו־של־עולם, בחינת כסא הכבוד שמשם חצובה נשמתו כנ"ל, אבל שם בשרשו - אין שיך מצוה ועברה, כי עקר הבחירה בזה העולם דיקא, ועל־כן נשתלח האדם לזה העולם, שהוא בבחינת זמן ומקום, כדי שיהיה לו בחירה. וזה בחינת כלל כל התורה והמצוות, כי על־ידי כל מצוה ומצוה הוא מחבר ומקשר ומעלה בחינת המקום למעלה מהמקום, לבחינת מקומו־של־עולם ששם שרש נשמתו. ולהפך על־ידי כל עברה, חס ושלום הוא נפסק ונתרחק, חס ושלום, מבחינת מקומו־של־עולם ונופל תחת המקום הגשמי, חס ושלום, עד אשר ישוב בתשובה, ואז יחזר ויעלה ויכלל בבחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו־של־עולם, בבחינת (יומא פו.): 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'. ועל־כן בודאי אין שליח לדבר עברה, כי מאחר שעל־ידי עברה נתרחק, חס ושלום, מבחינת מקומו־של־עולם כנ"ל, על־כן בודאי אין בו דין שליחות לומר שלוחו של אדם כמותו, שזה נמשך מחמת שהאדם בשרשו בבחינת מקומו־של־עולם וכו', וכנ"ל. אבל לדבר עברה, חס ושלום, שעל־ידי־זה נתרחק מבחינת מקומו־של־עולם, על־כן בודאי אין בו דין שליחות, וכנ"ל: