# מא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/65-2/41/

וזה שאמר משה לבני גד ובני ראובן (במדבר לב, ז): ולמה תניאון - לשון אונאה. וכמו שתרגם אונקלוס, "ולמה תונון". כי עבר הירדן בבחינת נגה, כי ארץ־ישראל בחינת כלליות הקדשה וחוץ לארץ בהפך, ועבר הירדן הוא בבחינת ממצע ביניהם, בחינת נגה שמערב טוב ורע שמשם כל האונאות והטעיות. ועל־כן אמר להם משה: ולמה תניאון את לב בני ישראל - שתטעו ותונו את בני ישראל, חס ושלום, מעבר אל הארץ, כי כל הטעותים נמשכים מבחינת נגה כנ"ל. על־כן השיבו לו שיעברו חלוצים לכבש ארץ־ישראל, הינו שימסרו נפשם בשביל קדשת ארץ־ישראל ועל־ידי קדשת ארץ־ישראל בודאי יהיו נצולים מטעיות ואונאות הנ"ל, כי קדשת ארץ־ישראל וקדשת הצדיק האמת הם בבחינה אחת, כמו שכתוב במקום אחר (סימנים מ, קט תנינא). ואז נתרצה משה להם והתנה עמהם תנאי זה - שאם יעברו חלוצים לארץ־ישראל - יתן להם עבר הירדן, כי אז אין פחד, כי על־ידי מסירת נפשם לכבש ארץ־ישראל על־ידי־זה גם עבר הירדן בחינת נגה נכלל בקדשה בארץ־ישראל, כי הצדיק, בחינת ארץ־ישראל מכריע הכל לטוב כשזוכין למסר נפשו להתקרב אליו, אשרי לו, וכנ"ל:

ראשי פרקים

מהלכות שלוחין והלכות מכירה

קנין־סודר. הלבושים בחינת הדמיונות שמתלבש בהם השכל כדי להסביר אמתת השכל, בחינת הרוח־הקדש של הנביאים שהלבישו בדמיונות, בחינת "ביד הנביאים אדמה" (הושע יב, יא), על־כן על ידם כל הקנינים שלא ישנו עוד, כי עסק המשא־ומתן נוגע בבגדים וכו'. ומתוכה כעין החשמל שמשם הלבושים:

קדושין פרק א (דף ל.): אמר רבי יהושע בן לוי, כל המלמד בן בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעת" וכו'. וסמיך לה "יום" וכו'. רבי חיא בר אבא אשכחיה לרבי יהושע בן לוי דשדי ריסנא ארישא וקא ממטי לה לינוקא לבי כנישתא וכו', מכאן ואילך רבה בר הונא לא טעים אומצא עד וכו'. רבי חיא בר אבא לא טעים וכו', עד דמקרי לינוקא ומוספיה. 'ריסנא' דיקא (לפי גירסת העין־יעקב), בחינת "במתג ורסן עדיו לבלום" (תהלים לב, ט), וזה היה במקום הסודר שעל ראשו, להורות, שעקר לבוש הכבוד על־ידי בחינת רסן, כשקושרין המחשבה ברסן כמו סוס וכו', להטותו לדרכו - שרוצה, שזהו בחינת תקון המחין שיהיה מחצות פרוסות וכו', שזהו כל תקון של ברור המדמה, כי בלבול המדמה, מחמת שנתקלקלו מחצות המחין והתגבר המדמה על השכל, כמו הסוס על הרוכב, חס ושלום. ונמשל הענין בסוסים מחמת ששם עקר ההתגברות, רחמנא לצלן, "כסוסים מזינים" (ירמיה ה, ח), ועל־כן ראה זכריה "ה' רוכב על סוסים" (זכריה א, ח), שהארבע מלכיות כלליות צרות הנפש. ורמז לו שהשם־יתברך רוכב עליהם ויכניעם. ולחבר לזה "על מצלות הסוס קדש לה'" וכו'.

הלבושים נעשו אחר חטא אדם הראשון להגן בפני התאוה, אבל יש בהם אחיזתם לפעמים, בחינת (ברכות ו.): 'הני מאני דרבנן דבלו' וכו', והם אורבים להתאחז בהם דיקא, חס ושלום, בכמה בחינות. וזה בחינת (בראשית לט, יב): "ותתפשהו בבגדו, ויעזב בגדו" וכו', כי לבוש כזה אין צריכין, וצריכין לברח ממנו, וכן המניעות רבם מחמת הבגדים, כי עקר מניעות המח, הינו חסרון אמונה, שבא מבלבול המדמה, שהוא פגם האמונה:

וכבסו שמלותם (שמות יט, י), קדם מתן תורה, והטהרו והחליפו שמלותיכם (בראשית לה, ב) - בגדי כהנה, בגדי כהן גדול, בפרט החליפות בגדים ביום־הכפורים. ציצית - "ופרשת כנפיך" וכו' (רות ג, ט). "והחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי וכו', נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם" (זכריה ח, כג). כי הצדיק, בחינת (משלי יא, יז): "גומל נפשו איש חסיד", בחינת (שם לא, כו): "תורת חסד" - ללמד לאחרים שממשיך בכל עת, שזה עקר תקוננו, שעל־ידי־זה נמשך החוט של חסד הנ"ל, בחינת "עולם חסד יבנה" וכו', 'אחים בהספדאי, דהתם קאימנא', (תחמם בהספד שלי, שאני אהיה עומד שם), (שבת קנג.), 'רבי אתי לביתיה אחר מיתתו' וכו' (כתבות קג:), "בני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן", והלא בהר ההר מת? אלא שם חזרו והספידוהו וכו' (דברים י, ו), מחמת שנכשלו בהנ"ל, שחזרו לאחוריהם על־ידי מיתתו וגם הרהרו על משה ואלעזר. ואמרו: אפשר אדם שעצר המגפה ועמד נגד מלאך המות וכו', עד שהראה אותו להם מטל במטתו (רש"י במדבר כ, כט), שעדין הוא חי וקים, אך אף־על־פי־כן הוא מת מצדכם, ואתם צריכים לחפש אחריו כראוי, והם פגמו בזה. ואז: "וישמע הכנעני" (במדבר כא, א) - זה עמלק שאורב על זה להכניס כפירות הנ"ל, כי הוא עקר זהמת הנחש, ואז חזרו והספידוהו, ושם נדמה להם שמת, ועל־ידי־זה בעצמו תקנו קצת ענין הנ"ל. "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מלכים־א יג, יד), ואמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פז.): 'שלשה חלאים חלה אלישע, אחד שדחה את גחזי, ואחד שגרה הדבים בתינוקות, שלא הוריד את עצמו כל־כך לקרב גם את גחזי ולהחזיר בתשובה הנערים הנ"ל, אבל לא מת כי אם מצד גחזי וכו', אבל הוא בעצמו חי וקים עד שאפלו האיש המת שנקבר אצלו נחיה (שם פסוק כא), מכל שכן האדם החי כשיבוא על קברו וכו'.

וזהו (דברים לב, לט): "אני אמית ואחיה". מכאן לתחית המתים מן התורה (סנהדרין צא:). "ויכה את המים ויאמר איה אלקי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו וכו', נחה רוח אליהו על אלישע וכו', ילכו נא ויבקשו את אדניך" וכו' (מלכים־ב, ב, יד־טז). מכאן שהתחיל הרוח־הקדש להסתלק מהם, כי לא כך מחפשים את הצדיק, רק כמו שעשה אלישע שלא רצה לפטר מלפניו, אף־על־פי שאליהו דחה אותו קצת ואמר לו: "שב נא פה" וכו'. ואלישע אמר: "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך", על־כן באמת זכה שנחה עליו רוח אליהו וכו', וכנ"ל.

"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (שם, יב) - 'רכב ישראל' דיקא, בחינת "רכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו), כי העקר הוא בחינת תקון המרכבה - שיהיה בחינת 'ארון נושא את נושאיו' עד שהמרכבות דסטרא אחרא כלם, עד הסוס, שהוא תקף זהמתם, יהיה נכנע לרוכב וכו'.

וזה בחינת ציצית תקון המלבושים, ותפלין תקון המרכבה, בחינת "רכב שמים" וכו', ומרמזים בפסוק (שמות טו, יד) "מרכבות פרעה" וכו', תפלין דרש"י ודרבנו תם, כי אין יודעין מהיכן ההתחלה, כי פרשת 'קדש' 'והיה כי יביאך' להכניע זהמת מצרים, בחינת פגם המדמה, 'שמע' אמונה, 'והיה אם שמוע' - קבלת המצוות, הינו התורה:

וענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (תמורה טז.) על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, בחינת 'חדי קדשא בריך הוא בפלפולא', בחינת השמחה שבא אחר ההספד שצריכין להתאבל ולהספיד על הצדיק האמת בכל עת, וענין הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה - העצומה הזאת, שאין מחפשין אחריו, שהוא עקר הרעה, בחינת פגם העגל, שנאמר בו (שמות לב, יב): "למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם". וכתיב: "וינחם ה' על הרעה", בחינת (שם, י, י): "ראו כי רעה נגד פניכם" שנאמר על זה וכו', מפני זה בעצמו - נאסף הצדיק, כי רק אז הוא נאסף, אבל בכל עת שמחפשין אחריו - הוא חי וקים תמיד. "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד תעיתי כשה אובד וכו', בקש עבדך" (תהלים לג, יא). האבדה נקראת על שם האובדה, כי להצדיק אין הפסד, כי הוא נסתלק לעלא ולעלא וכו', אך הוא נקרא מיתה לגבנו כשאין מחפשין אחריו, וכמו שאיתא במדרש רבה (עין ילקוט דברים לג, רמז תתקסב) על משה עומד ומשמש במרום.

וזהו כי ידעתי אחרי מותי - בכל עת שיהיה נקרא "אחרי מותי", שהוא כשלא תחפשו אחרי, אזי כי השחת תשחתון וכו', אבל תכף כשתחפשו אחרי - אני חי וקים תמיד, כי הצדיקים חיים לעולם כנ"ל, "ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים" וכו (ישעיה סג, יא).

וזה בחינת שירת האזינו – ואעידה בם את השמים ואת הארץ וכו', האזינו השמים וכו', כי אזלת יד וכו', ואמר אי אלהימו וכו', ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו', ולחבר לזה "והן לא יאמינו לי" וכו' (שמות ד, א), ומופת המטה וצרעת היד והדם, שכלם מרמזים שצריכין לברר המדמה. וענין (שם פסוק ג): "שלח נא ביד תשלח" מחמת שידע שעתידין לחטא, ואף־על־פי־כן זרזו השם־יתברך לילך מחמת זה, מחמת שאתה יודע הכל, אבל אני יודע כל זאת יותר, ואתה מכרח לילך בשליחותך ותצליח על־ידי־זה בעצמו, שגם אתה תבקש תמיד את עצמך ואת תקנות ישראל, עד שסוף כל סוף תגמר גאלתם בשלמות, כי "מה שהיה הוא שיהיה", כידוע (קהלת א, ט).

ענין ההספד על הצדיק וגם על אנשים כשרים שהיו מאמינים בהצדיק, כמו שכתוב (שמות יד, לא): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שהם נקראים "אנשי חסד". "שלח נא ביד תשלח" (שמות יד, ג) - העקר לבקש ולחפש מאד מאד אחרי הצדיק האמת שיש לו רוח־הקדש וכו', וכל אדם בכל זמן צריך לחפש מאד אחריו כדי לזכות לאמונת חדוש העולם בשלמות ולהכניס האמונה בכל באי עולם.

וזה בחינת משא־ומתן שהכל לברר ניצוצי האמונה ובכל העסקים שעוסקין ונוסעים לדרכים רבים - הכל בשביל זה לחפש ולבקש למצא הצדיק האמת. ועל־כן עקר תקון המשא־ומתן הוא האמונה, בחינת (שבת לא.): 'נשאת ונתת באמונה', כל המקים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו (שביעית י, ט), ואם לאו - הוא ממחסרי אמנה.

הנסיעות לברר המדמה בחינת בהמיות, שזהו בחינת מה שנוסעין עם בהמות, ועקר תקון הדרך והנסיעה שיזכר בלכתו בדרך בהשם־יתברך ותורתו הקדושה עד שיעלה המדמה אל השכל, כי אין הרוכב טפל להסוס רק הסוס טפל לרוכב, כמובא בתקונים (תקון מז, מד.), עין שם. ואפלו כשהולך ברגליו צריך להרים הרגלין, שהם בחינת עשיה, בחינת מדמה, אל השכל, בבחינת (בראשית כט, א): "וישא יעקב את רגליו" - 'לבו נשא את רגליו', בחינת (תהלים כו, יב): "רגלי עמדה במישור". וזהו "במ קהלים אברך ה'" (שם), כי על־ידי ברור המדמה יכולין לברך ולהודות לה'.

אבל הסטרא־אחרא בחינת 'פרעה ומצרים', שהם בחינת הרע שבמדמה, אצלם הרוכב טפל לסוס, כי רצו להגביר, חס ושלום, המדמה על השכל, והשם־יתברך בעצמו לחם עמהם והפילם, ואז "סוס ורכבו רמה בים" (שמות טו, א), והקדים הסוס לרוכב, כי אצלם הרוכב טפל לסוס, והשם־יתברך הפילם ורמה סוס ורכבו דיקא בים וכו', כי "בא סוס פרעה ברכבו" וכו' (שם פסוק יט). וזה "לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" (שיר־השירים א, ט), 'דמיתיך' - בחינת 'כח המדמה' שלך הוא 'רעיתי', בחינת אמונה, בחינת (תהלים לז, ג): "ורעה אמונה". ועין במדרש רבה שיר־השירים (א, מט) על פסוק זה "לססתי", שהקדוש־ברוך־הוא רכב על סוס כנגד פרעה, הינו כנ"ל, שעקר המלחמה היה שהשם־יתברך הגביר הרוכב על הסוס, הפך פרעה וכו', וכנ"ל, "ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' וכו', ולא יהיה עוד כנעני" וכו' (זכריה יד, כ־כא), שיתבטל טרדת המשא־ומתן "והיו הסירות" קדש וכו', כי יתגבר מזונא דנפשא על מזונא דגופא, "שקר הסוס לתשועה" (תהלים לג, יז) לא בגבורת הסוס יחפץ" וכו' ((שם קמז, י), "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה'" וכו' (שם כ, ח), "דרכת בים סוסיך" (דברים ג, טו). "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה וכו', צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרעים" (שיר־השירים א, ח), "ורעה אמונה" (תהלים לז, ג), ונסמך לזה "לססתי" וכו', כנ"ל.

וזה בחינת ספירת העמר - עמר שעורים מאכל בהמה (סוטה ט.), בחינת מדמה, שמניפין אותו בבית המקדש - זה בחינת ברור המדמה, כי זה בחינת כל הקרבנות לברר המדמה, כמו שמבאר בהתורה 'אחוי לן מנא' סימן כה, עין שם, ועל־כן סופרין הימים לעמר, כי כל העולם תלוי עד ששי בסיון וכו' (שבת פח.), וזאת הבחינה הוא בכל שנה ושנה, על־כן סופרין שבע שבתות בחינת שבעת ימי בראשית. כל התהוות השבעת ימי בראשית שבהם נברא הכל תלוי בברור המדמה, שהוא בחינת העמר שעורים, שעל־ידי־זה נתברר האמונה להאמין בשלמות בחדוש העולם וכו', ועל־ידי־זה מקבלין התורה בשבועות, שהוא בחינת רוח־הקדש שזוכה כל אחד בחינת (דברים ה, ד): "פנים בפנים דבר ה'" וכו'.

כי יש בזה נפלאות תמים דעים, כי מהיכן ההתחלה, כי גם לחפש ולבקש את הצדיק - צריכין לזה אמונה גדולה וכו', ועין במקום אחר מזה (הלכות כבוד רבו, הלכה ג', אות י), ותקון העמר ממחרת השבת, שהוא פסח, שאז נמשך בחינת רוח־הקדש על־ידי משה רבנו, בחינת עצם ההארה של ליל ראשון של פסח וכו',

ועל־ידי־זה יש כח להניף העמר ולספר ספירה וכו', שהוא בקשה וחפוש אחר הצדיק, בחינת (תהלים סז, ב): "יאר פניו אתנו סלה", כי הצדיקים הם אנפי שכינתא וכו' (זהר תרומה קסג:), ואז זוכין לקבלת התורה בחינת רוח־הקדש וכו', שכל העולם תלוי עד יום זה שהוא ששי בסיון וכו', אבל גם אחר־כך צריכין לחפש ולבקש מאד מאד את הרוח־הקדש של הצדיק, והכל צריכין לחפש בכל עת וזמן מקטן שבקטנים עד גדול שבגדולים, ואפלו הצדיק בעצמו צריך לחפש ולבקש מאד.

כי צריך גם־כן ברור האמונה להאמין בשלמות בקדשת ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, ולהאמין בכחו שיש לו כח לתקנם ולהכניס בהם האמונה בשלמות יותר ויותר בכל פעם, על־ידי שמברר המדמה שלהם בכל פעם על־ידי הרוח־הקדש שלו וכו'.

וזה בחינת מראה הסנה שמאן ללכת והשם־יתברך הקפיד על זה ואמר: "מה זה בידך" וכו' ונהפך המטה לנחש, להורות שדבר לשון הרע על ישראל על שאמר "והן לא יאמינו לי" וכו', וכן מה שנצטרעה ידו כמו שפרש רש"י שם, כי על־ידי לשון הרע הוא התגברות המדמה, כמו שכתוב בהתורה 'ויהי מקץ' (סימן נד):

וזהו גם־כן בחינת מה שנהפך המים לדם במצרים, כי מצרים בחינת התגברות הרע שבמדמה שהוא בחינת תגברת הדמים, שזהו בחינת כל גלות מצרים וכו', כמו שכתוב בכונות פסח (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), כי על שם זה נקרא 'מדמה', לשון דמים. כמובא.

וזה בחינת פגם העגל על־ידי שנתנה התורה בתחלה בתשואות והומיות וכו' (רש"י שמות לד, ג), כי עדין צריכין לחפש והם פגמו בזה על־ידי הערב רב. על־כן כשאמרו (שמות לב, ד): "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" וכו', נתעו אחר עבודה־זרה של העגל לא למד (ירמיה לא, יז), התגברות כסילות המדמה מה שהיה ראוי בהפך - שיחפשו ויבקשו מאד מאד את משה אם אינם יודעים מה היה לו וכו'. וזה כשאמר משה (שמות ד, יג): "שלח נא ביד תשלח", כי יודע אני שאיני גואלם לעתיד, אז דיקא אמר השם־יתברך (דברים ד, יב): "לך ואנכי אהיה עמך", כי, אדרבא, מאחר שאתה יודע האמת, שאין תכלית הגמר על ידך, על־כן עדין גם אתה צריך לבקש על־כן לך בשליחותי ותצליח על־ידי־זה דיקא, כי אתה מכרח לעשות את שלך, וסוף כל סוף הגמר יהיה גם־כן על ידך, כי מה שהיה הוא שיהיה, אך עדין אין אתה בעצמך יודע איך תגמר עסק נורא כזה שמתפשטים כנגדו כל־כך, על־כן עדין גם אתה צריך לבקש ולחפש כנ"ל, עד שתגמר וכו'.

וזה בחינת הלכות מכירה - כל המשא־ומתן לברר ניצוצות האמונה, בחינת 'נשאת ונתת באמונה', הינו בחינת ברור המדמה כנ"ל, ועל־כן רב המשא־ומתן על־ידי נסיעות שיהיה הסוס טפל לרוכב וכו', כנ"ל, כי נסיעות בחינת תקון על פגם אמונה, כמו שכתוב במקום אחר (בסימן מ), ועל־כן רב הקנינים על־ידי הבגדים, שהם בבחינת החשמ"ל ששומר את האדם מבלבול המדמה, שהוא בחינת רוח סערה וענן גדול וכו', שהם הקלפה הקודמת לפרי ושם מלבש נגה שהוא מערב טוב ורע ומתוכה כעין החשמ"ל, שמשם ראה כל המרכבה, שהוא בחינת הרוח־הקדש שהמשיך גם בתקף הגלות - לברר המדמה שעל כן נקרא בשם מרכבה, כי עקר הוא תקון המרכבה שיהיה הסוס טפל לרוכב וכו', כנ"ל, ועל־כן מפטירין זאת בשבועות, כי כל השנויים שבמשא ומתן הם על־ידי בלבול המדמה, וזה בחינת "וזאת לפנים בישראל וכו', שלף איש נעלו" וכו' (רות ד, ז):

"ואלה תולדות פרץ" (רות ד, יח) - שפורץ גדר לעשות לו דרך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שמואל־א' נז, יא): "בן מי זה העלם", כי הוא סתום ונעלם מאד מאד, והוא עקר תקון הנפלא הנעשה על־ידי תולדות פרץ, כי הוא פורץ גדרים לעשות לו דרכים נפלאים חדשים שלא נתגלו מעולם, כדי לתקן הכל כמובן בהשיחה וכו' (חיי מוהר"ן, סימנים רסד, שצב).

פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה.), שהיא מתמעטת ומתמלאת, שעקר עבודת ישראל למלאת פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט, וזה על־ידי גדל החפוש והבקשה - שצריכין לבקש הצדיק השלם בחינת משה אחר הסתלקותו ביותר, כי גם בחייו אי אפשר להתקרב אליו ולקבל ממנו בכל פעם מה שצריך לתקונו הנצחי בכל עת, כי אם על־ידי בקשה וחפוש הרבה, כי לפעמים על־ידי מעשיו - נחשך, חס ושלום, אור השמש על־ידי עננים וכו', מכל שכן אחר הסתלקותו, שאז הוא בחינת פני לבנה, ששם שכיח המעוט וכו', ואז אתכסיא סהרא וכו'. וזה מעלת ראש־השנה "תקעו בחדש שופר בכסא" וכו' - חדש שהלבנה מתכסה בו ועל־ידי תקיעת שופר בחינת קבוץ הקדוש של ראש־השנה נתמלאת ונתתקנת וכו':