# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/65/15/

וזהו (תהלים קיט, עו): תעיתי כשה אבד בקש עבדך - כי האדם שהוא בבחינת אבדה מרבו כנ"ל, אף־על־פי שכל האבדות נקראים על שם האובדה, מחמת שאין בהאבדה דעת להבין שנאבדה, אף־על־פי־כן האדם יש לו בחירה, וצריך לשום אל לבו שהוא כשה אובד - שנקרא שה אובד על שם האובדה, מחמת שכבר נתרחק כל־כך עד שכמעט אין לו דעת להבין שנאבד ונתרחק מהצדיק, אבל אף־על־פי־כן כל זמן אשר הוא חי ומרגיש בעצמו איזה חיות כל שהוא - צריך לצעק על כל פנים זה בעצמו: תעיתי כשה אבד, עד שאין לי דעת כלל להיכן נאבדתי ונתרחקתי מבעל האבדה, אבל אני מבקש ומתחנן בקש עבדך וכו' - הינו בקש אתה את עבדך עד שתמצאני, כי אני נתרחקתי כל־כך עד שאין בי דעת כמו שה אובד (ועין במקום אחר מה שמבאר בסימן ר"ו על פסוק זה 'תעיתי' וכו', עין שם ותצרפו לכאן). ואז כשיצעק ויתחנן כך באמת כמה פעמים - יהיה נחשב גם־כן שמבקש ומחפש את הצדיק ואז יזכה למצאו, כי רחמי השם־יתברך ורחמי הצדיקים אמתיים אינם כלים לעולם: