# לג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/865/65/33/

על־פי כל הנ"ל יתפרש היטב מאמר רבותינו ז"ל בקדושין פרק א' (דף ל. על־פי גירסת עין־יעקב) וזה לשונו: אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר (דברים ד, ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך". וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב". רבי חיא בר אבא אשכחא לרבי יהושע בן לוי דשדי ריסנא ארישיה וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא, אמר לו, מאי כולי האי? אמר לו: מי זוטרא מאי דכתיב: " והודעתם לבניך ". וסמיך ליה: "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב" מכאן ואילך רבה בר הונא לא טעים אומצא עד דמייתי ליה לינוקא לבי מדרשא. רבי חיא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא ומוספיה.

כי צריכין לחבר סוף התורה הנ"ל בתחלתה, הינו מה שמבאר שם בסוף, ש ברור המדמה הוא על־ידי רוח־הקדש שהוא בחינת מתן־תורה, שכל העולם היה תלוי בו וכו', וזה הרוח־הקדש זוכין על־ידי כל התקונים המבארים שם מתחלה, ועין שם היטב, מבאר שם, מענין תקון השלשה מחין שהם שלש מחצות פרוסות בפני זאת התאוה, והם בחינת שלשה מיני רחמנות, בחינת (בראשית כא, כג): "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" - 'עד כאן רחמי האב על הבן', שהם בחינת שלש תפלות ביום וכו'. וכל זה נתתקן על־ידי הצדיק הבעל־כח שמתפלל תפלה־בבחינת־דין, שעל־ידי־זה זוכה לכל התקונים הנאמרים שם עד שזוכה לרוח־הקדש, בחינת רוח נבואה שהוא בחינת מתן תורה, שאז זכו כל ישראל לרוח נבואה, שעל־ידי־זה מתברר המדמה, שזה עקר תקון האמונה ועל־ידי־זה זוכין לחדוש העולם של לעתיד שהוא בבחינת 'ארץ־ישראל־השגחה', שעל־ידי־זה זוכין להשיר של נפלאות, שיר של חסד שיתער לעתיד, שעל־ידי קול השיר הזה דיקא יכולין להוכיח את ישראל בתוכחה של משה וכו', שעל־ידי־זה נכנע מזונא דגופא ומתגבר מזונא דנשמתא שהוא בחינת ריח, בחינת יראה וכו', עין שם כל זה היטב היטב:

ועתה מבאר היטב מאמר רבי יהושע בן לוי הנ"ל, כל המלמד בן בנו תורה - שזהו בחינת שזכה לשלש בחינות רחמנות הנ"ל שעקר הרחמנות הוא הדעת האמתי של התורה - ללמדה ולהמשיכה מאב לבן ולבן הבן, כי עד כאן רחמי האב על הבן כנ"ל. נמצא, שזכה לבחינת תקון המחין שנמשך על־ידי הבעל כח הנ"ל על־כן בודאי נחשב כאלו קבלה מהר סיני - ששם זכו כל ישראל לבחינת רוח־הקדש, כי גם הוא בודאי זוכה לבחינת רוח־הקדש מאחר שזכה להמשיך שלשה מיני מחין הנ"ל שהם שלשה מיני רחמנות הנ"ל, שהם המחין האמתיים של התורה, שהם בחינת אב ובן ובן הבן, שזה נמשך מהתקונים הנ"ל של הבעל־כח הנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לרוח־הקדש שהוא בחינת קבלת התורה כנ"ל. ועל־כן בודאי נחשב כאלו קבל את התורה מהר סיני כמו שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך". וסמיך לה: "יום" וכו' - כי בשביל זה נסמכו זה לזה. להודיע, שעקר קבלת התורה הוא לברר המדמה על־ידי הרוח־הקדש שמקבל כל אחד מישראל בכל דור על־ידי התורה שמקבל מרבו האמתי כנ"ל.

ועקר ברור המדמה הוא לתקן המדמה ולבררו בכל פעם מכל השטותים והבלבולים שנדבקו בו, שכלם הם בחינת בלבול האמונה עד שיתקן את מחו שיהיו המחין שלו בבחינת שלש מחצות פרוסות הנ"ל שהם בחינת שלשה מיני רחמנות מאב לבן ולבן הבן. ועל־כן מאחר שזכה ללמד תורה ולהמשיך קדשת המח של התורה עד בן הבן, על־כן בודאי זכה לבחינת התקונים הנ"ל, על־כן נחשב כאלו קבלה מהר סיני וכו', וכנ"ל.

וזהו רבי חיא בר אבא אשכחיה לרבי יהושע בן לוי דשדי ריסנא ארישיה וממטי ליה לינוקא לבי כנישתא וכו'. ופרש רש"י, שהיה מלבוש פחות, שחטפו במקום הסודר וכו', אבל דברי רבותינו ז"ל עמקים מאד ויש בהם רזין עלאין; ועתה על־פי הנ"ל תבין נפלאות ה', שרמז בדבריו הקדושים עצות עמקות אמתיות המכרחים לכל אדם החס על נפשו להוציאה מגלות התאוות, ובפרט מרעיונים והרהורים רעים השוטפין על מחו ורוצים לבלע אותו, חס ושלום, שהעקר לבלי להתפחד מהם כלל, רק לעשות את שלו במה שהוא עוסק, ואפלו כשמחשבתו מורדת ויוצאת לחוץ - צריך לתפסה כמו סוס ברסן להחזירה לדרך הישר, כמבאר שיחות קדושות אלו הרבה בספריו הקדושים, וכמובא לעיל מזה (אות לב).

ועל זה נאמר (תהלים לב, ט): אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, שנאמר לענין קדשת הברית כמו שאיתא בזהר הקדוש (תזריע מט:). וזהו: במתג ורסן עדיו לבלום - שצריכין לתפס המחשבה כמו הסוס במתג ורסן וכנ"ל. וזהו עקר תקון המחין כששומרין את המחין מפגם הרהורים הנ"ל, שזה העקר. ואז זוכה לברור המדמה שהוא בחינת תקון הלבושין כנ"ל (באותיות כג־כד), שזהו בחינת קבלת התורה, בחינת רוח־הקדש וכנ"ל. וזהו בחינת דשדי ריסנא ארישיה - בחינת תקון המחין שבראש, שהוא בחינת ריסנא שתופסין המחין ברסן שלא יצאו לחוץ, וזה היה במקום הסודר שהוא מלבוש חשוב, הינו כי עקר מלבוש חשוב הוא רק כשהמח קשור אצלו בבחינת 'רסן' - שלא יצא לחוץ להרהר חס ושלום, שזה עקר תקון הלבושין, שהוא בחינת תקון המדמה, כנ"ל,

וזהו דשדי ריסנא ארישיה וקא ממטי לינוקא וכו'. כי הכל אחד, כי הלמוד עם הבנים, שהוא עקר תקון המחין כנ"ל, כל זה זוכין רק על־ידי בחינת ריסנא הנ"ל על־ידי ששומרין את המח מפגם ההרהורים כנ"ל. וזהו שאמר לו: מי זוטרא מאי דכתיב: "והודעתם לבניך" וכו'. וסמיך לה: "יום" וכו'. כי כל זה בחינת קבלת התורה, בחינת רוח־הקדש, כנ"ל.

ועתה מה טוב ומה נעים סמיכות וקשר דברי רבותינו ז"ל, שסמך לזה מכאן ואילך רבה בר הונא לא טעים אומצא עד דמיקרי לינוקא וכו'. כי על־ידי כל הנ"ל זוכין לקול השיר הנ"ל, שעל־ידי־זה נכנע מזונא דגופא וכו', ועל־כן בודאי טוב ויפה עשה שלא רצה לאכל ולטעם דבר עד שלמד עם בנו, שעל־ידי־זה זכה להכניע מזונא דגופא, וזכה שתהיה אכילתו בבחינת מזונא דנשמתא, כי זה עקר קדשת איש הישראלי שצריך להשתדל כל ימיו שתהיה אכילתו רק בבחינת מזונא דנשמתא, ואפלו כשאוכל - לא תהיה אכילתו בבחינת מזונא דגופא – שיכון, חס ושלום, בשביל הנאת גופו, רק כל אכילתו תהיה בבחינת מזונא דנשמתא [וכמובא מזה במקום אחר (סימן ח, תנינא)], וזה זוכין על־ידי התקונים הנ"ל. ועל־כן לא טעים דבר עד דמיקרי לינוקא - שזהו בחינת התקונים הנ"ל, שעל ידם זוכין שתהיה אכילתו בבחינת מזונא דנשמתא, כנ"ל.

וזה רבי חיא בר אבא לא טעים מידי עד דמיקרי לינוקא ומוספיה - ופרש רש"י, מהדר ליה. מה שקרא אתמול ומלמדו עוד פסוק יותר, הינו שרבי חיא בר אבא הוסיף לתקן ביותר, שלא רצה לטעם עד שקרא עם התינוק מה שלמד כבר ועוד הוסיף ללמדו יותר, כי זה עקר שלמות התקון הנ"ל להיות מוסיף והולך בכל פעם, ולא יסתפק במה שלמד כבר עם בנו או תלמידו, שנחשב גם־כן כבנו, רק בכל פעם יוסיף והולך, כי עקר התקון להמשיך בחינת אמונת חדוש העולם, שעל־ידי־זה זוכין לבחינת חדוש העולם של לעתיד בבחינת "חדשים לבקרים" וכו', שבשביל זה צריך האדם להתחדש בכל יום ולהתחיל בכל יום מחדש. ועל־כן צריך הרב כשלומד עם בנו ותלמידו לחזר עמהם מה שלמד כבר, ולהוסיף לחדש להם עצות ותחבולות אמתיות להנצל משטף מים רבים של זה העולם, שזה עקר הלמוד העולה על הכל, כי 'לא המדרש הוא העקר' וכו' (אבות א, יז). ועל־ידי־זה דיקא זוכין לבחינת חדוש העולם של לעתיד, על־ידי שמחדש בתורה בכל פעם ומחדש ללמד תוספות עצות והתחזקות בתורה ועבודה עם תלמידיו ובניו בכל פעם שעל־ידי־זה זוכין לקול השיר הנ"ל, שעל־ידי־זה מכניעין מזונא דגופא, כנ"ל. ועל־כן לא טעים מידי עד דמיקרי לינוקא ומוספיה - בחינת תוספות חדושין דאוריתא אמתיים המביאין לידי מעשים טובים, שעל־ידי־זה עקר התקון הנ"ל לזכות למזונא דנשמתא, וכנ"ל: