# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/915/61/6/

וזהו גם־כן בחינת פגם המשנה דבור של המשא־ומתן שכבר נקנה בכסף, כי הכסף הוא בחינת המח והחיות של המשא־ומתן, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "בצל החכמה בצל הכסף". ועל־כן כל הדברים שבעולם קונין על־ידי כסף, כי הכסף הוא בחינת המח והחיות של כל הדברים, וכמובא לעיל מזה (הלכות חלב ודם, הלכה א). והוא בחינת לבנונית, בבחינת 'מחא חורא ככספא' (תקוני זהר, תקון ע, קכט.). וכשנעשה המשא־ומתן על־ידי הכסף, נמצא, שכבר נמשך בחינת לבנונית, ועל־כן כשמשנה דבורו אחר־כך נמצא, שמבטל נתינת הכסף, נמצא, שנמשך הלבנונית לבטלה אל הסטרא־אחרא, חס ושלום, וזהו ממש פגם דור המבול ודור הפלגה, כנ"ל.

ועל־כן אומרים, מי שפרע מדור וכו', מדור המבול ודור הפלגה דיקא כנ"ל, אבל על כל זה אין המקח קים עדין לגמרי, כי עקר קיום כל הדברים, דהינו שיהיה הדבר קים, ולא יוכלו החיצונים להתאחז בו ולבטלו, הוא דיקא כשנמשך הדבר ונתלבש בעשיה במעשה ובעבדא גמורה, שזה בחינת עשית המצוות שצריך לעשותם בעבדא דוקא, וכן להפך פגם העברות ביותר הוא כשעושה עבדא, חס ושלום, ועל־כן כשהמשא־ומתן הוא בדבור בעלמא אף שהוא פגם גדול כשמשנה הדבור ונקרא מחסרי אמנה, עם כל זה אין המקח קים בזה, מאחר שלא היה רק דבור ולא נעשה שום מעשה עדין. ואפלו אם נתן כסף, עם כל זה אינו נקרא מעשה, מאחר שהכסף הוא בבחינת 'מח' כנ"ל, אבל כשכבר נעשה מעשה, כגון הגבהה או משיכה וכו', אזי אי אפשר לשנות עוד כלל, כנ"ל.

וזהו בחינת קנין־סודר, שהוא קונה תמיד, כי כשנמשך בחינת תקון המשא־ומתן, בבחינת תקון הבגדים, שהוא בחינת המשכת הלבנונית אל בגדים ולבושין ממש אזי הוא קים ולא יתבטל, כנ"ל, כי זהו בחינת עשיה כנ"ל, כי עקר תקון העשיה שעושין גוף ולבוש אל חיות דקדשה שלא יתאחזו בו החיצונים, כי הם נאחזין ביותר בבחינת ערטילאין. ועל־כן אדם הראשון קדם החטא נאמר: "ויהיו שניהם ערומים" כו'. כי אז לא היה שליטות החיצונים והיו יכולים להיות ערומים, אבל אחר־כך ידעו כי עירמם הם והצרכו לתפר עלה תאנה לכסות, ולהלביש עצמם שלא יתאחזו בהם כנ"ל. ועל־כן כשנמשך תקון המשא־ומתן בבחינת 'לבושין' שהוא בחינת עשיה, כי עשיה הוא תכלית הלבושין, כידוע (עץ־חיים, שער ג, פרק ג), ואזי אי אפשר לשנות עוד כנ"ל, וזהו בחינת קנין־סודר, כנ"ל: