# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/915/64/10/

וזה בחינת מה שאין המקח נגמר בדברים אלא בקנין, כי כל המקח וממכר וכל המשא־ומתן הכל הוא בשביל לברר הניצוצות שנפלו מחטא אדם הראשון, כידוע, כי על־ידי חטאו שנגזר עליו "ואכלת את עשב השדה בזעת אפך תאכל לחם", צריכין יגיעה גדולה קדם שממשיכין השפע והפרנסה. ועקר היגיעה הוא קדם שמבררין השפע והפרנסה מבחינת שפע של בהמה לשפע של אדם, שזהו בחינת "ואכלת את עשב השדה בזעת אפך תאכל לחם", דהינו שאתה צריך יגיעה גדולה בזעת אפך קדם שתברר השפע מבחינת עשב השדה, שהוא שפע של בהמה, לבחינת לחם, שהוא בחינת שפע של אדם, וכמבאר למעלה עין שם.

וזה בחינת כל המשא־ומתן - שהם כלם ברורים שמבררים הניצוצות מחטא אדם הראשון ומעלין אותן מבחינת שפע של בהמה לבחינת שפע של אדם, כי החלוק בין אדם לבהמה - העקר הוא הדעת, וכל דבר כשאינו במקומו והוא בגלות - הוא בבחינת 'העדר הדעת', כמובא בדברי אדמו"ר ז"ל במקום אחר [בסימן י' בלקוטי תנינא שמביא שם דברי רבותינו ז"ל שאמרו, זיל לעמון ומואב דמיתבא דעתיהו, שנאמר (ירמיה מח): "שאנן מואב מנעוריו" וכו']. ועל־כן כל הניצוצות הנפולין קדם שמתבררין ושבין למקומן הם בבחינת 'העדר הדעת' מחמת שהם בגלות ואינם במקומן, ואזי הם בבחינת 'שפע של בהמה' שהיא העדר הדעת.

וזהו בחינת כל המשא־ומתן וכל המקח וממכר - שצריך החפץ והסחורה לעבר ולילך מזה לזה ומזה לזה, עד ששב למקומו הראוי, ועל־ידי־זה דיקא נמשכת השפע והפרנסה להאדם, כי כל מה שיוצא החפץ מרשות לרשות מתבררין בכל פעם הניצוצות ועולין מגלותם ומתקרבין למקומם, ועל־ידי־זה מתבררין ועולין בכל פעם מבחינת שפע של בהמה לבחינת שפע של אדם וכנ"ל.

ועל־כן אין המקח נגמר בדברים אלא בקנין וכל הקנינים הם בידים, כגון משיכה והגבהה וכו', כי אי אפשר להעלות הניצוצות למקומן לבחינת שפע של אדם כי אם על־ידי בחינת 'סכה' כנ"ל, שהיא בחינת ידים, בחינת "ובצל ידי כסיתיך" (ישעיה נא, טז), שהוא בחינת 'סכה' כידוע (סימן מח). כי הידים הם כלי השפע של אדם שהיא במקום בינה, שהוא בחינת הלב כנ"ל, כי הידים סמוכים להלב, כידוע בחוש. וזהו בחינת "נשא לבבנו אל כפים" וכו' (איכה ג, מא), כי אי אפשר להמשיך בחינת השפע של אדם כי אם על־ידי הידים שהם בחינת 'סכה', ולא על־ידי הדבור לבד. כי האדם נברא ביד, והכל נברא במאמר, כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית א, כז): "ויברא אלהים את האדם בצלמו" וכו', שהכל נברא במאמר והוא נברא ביד, שנאמר (תהלים קלט, ה): "ותשת עלי כפכה". הינו כנ"ל, כי האדם צריך להיות נזון ומתקים משפע של אדם שנמשך מבחינת 'סכה' שהיא בחינת 'בינה לבא', שהוא בחינת 'ידים', בחינת "נשא לבבנו אל כפים", בחינת "ותשת עלי כפכה", שהיא בחינת (שמות לג, כב): "ושכתי כפי עליך", 'ושכתי' - בחינת 'סכה', הינו כנ"ל. ועל־כן המקח, שהוא לברר משפע של בהמה לשפע של אדם, אינו נגמר בדברים שאז הוא עדין בבחינת 'שפע של בהמה', כי הכל נברא במאמר, כי אם בידים, שאז נתברר לשפע של אדם שנברא ביד שהוא בחינת 'סכה' בחינת "ותשת עלי כפכה", בחינת "ושכתי כפי" וכו', וכנ"ל: