# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/915/64/15/

וזה בחינת אסור אונאה, שאסור להונות את חברו בממון ואפלו בדברים (חשן־משפט, סימנים רכז־רכח), כי האונאה הוא פגם הדעת, כי מטעה את דעת חברו, ועל־כן הוא אסור גדול מלבד אסור גזלה, כי עקר המשא־ומתן הוא בשביל לברר השפע מבחינת בהמה, שהוא העדר הדעת, לבחינת אדם, שהוא בחינת 'דעת', וכשמאנה את חברו בהמשא־ומתן ומטעהו - הוא פוגם בהדעת כנ"ל, ואינו יכול לברר השפע מבחינת בהמה, אדרבא, נופל יותר לשפע של בהמה על־ידי שפוגם בהדעת על־ידי האונאה, כנ"ל: