# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/915/64/16/

וזה בחינת שעור אונאה שתות, ופחות משתות מחילה, יותר משתות בטול מקח. שתות קנה ומחזיר אונאה (חשן־משפט, סימנים רכז־רכח סעיף א־ג), כי עקר הברור הוא בבחינת 'ששת ימי החל' שהם בחינת 'ששה סדרי משנה', שהם בחינת 'כשר ופסול, אסור ומתר, טמא וטהור', כידוע (סימנים יא, עט). ובכל ששת ימי החל צריכין לברר השפע מהפסלת על־ידי משא־ומתן שהוא בחינת 'ל"ט מלאכות'. ועקר הברור הוא לברר השפע מבחינת מאכל בהמה שנמשך על־ידי חטא אדם הראשון וכו', כנ"ל.

וזהו בחינת (במדבר יא): "שטו העם ולקטו" - 'בשטותא' (זהר בשלח סב:), הנאמר על טרדות הפרנסה בששת ימי החל, כמובא במקום אחר (סימן נו). כי מחמת שבימי החל יש אחיזה להפסלת, שהם בחינת שפע של בהמה, שהוא העדר הדעת, על־כן מי שאינו מקדש עצמו כראוי - יכול לפל, חס ושלום, לשטותים, שהוא חסרון הדעת, על־ידי טרדת הפרנסה, ואזי פרנסתו ביגיעה גדולה, חס ושלום, כי קשה לו לברר הפרנסה שבאה על־ידי ברור השפע מבהמה לאדם כנ"ל, מחמת שנאחז בו חסרון הדעת והשטות הנאחז בימי החל, שזה בעצמו נמשך מהפסלת והקלפות שנמשכו מחטא אדם הראשון על־ידי שנפל לשפע של בהמה, וכנ"ל.

ועל־כן 'כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו' (ברכות סד.), כי כל מה שמתיגע יותר אחר הפרנסה ואינו בוטח בה' שיוכל לפרנסו בסבה קלה, ואינו נמשך אחר הדעת האמתי, למעט בעסק ולעסק בתורה, על־כן השעה דוחקתו, כי מאחר שפוגם בדעת - פרנסתו בכבדות יותר, כי אינו יכול לברר השפע מבהמה לאדם שמשם עקר הפרנסה, כנ"ל.

ועל־כן עקר הברור בכל ימי החל הוא על־ידי קדשת שבת, שצריכין להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל, ואז זוכין לברר השפע מבהמה לאדם, כי עקר שלמות הדעת בשבת, כידוע (סימן קיט). וזה בחינת "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ז) - 'זכרהו מאחד בשבת' (מכילתא בשלח). וסמיך ליה: "ששת ימים תעבד", כי על־ידי שזוכר את השבת מאחד בשבת, שעל־ידי־זה ממשיך הקדשה של שבת לששת ימי החל, על־ידי־זה "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך", כי על־ידי־זה יוכל לעסק במלאכתו כראוי, כי יוכל לברר השפע מבהמה לאדם, על־ידי שממשיך קדשת שבת לימי החל, שעל־ידי־זה ממשיך הדעת משבת לימי החל, שעל־ידי־זה עקר הברור מבהמה לאדם, וכנ"ל:

ועל־כן נצטוינו על שביתת בהמה בשבת, כמו שכתוב (שמות כג, יב): "למען ינוח שורך וחמרך כמוך", כי בחל שיש אחיזה לחטא אדם הראשון שפגם בהדעת ונפל לשפע של בהמה, ואז נחסר השפע של בהמה כנ"ל, על־כן גם הבהמה אין לה מנוחה, על־כן האדם והבהמה צריכין לטרח ולהתיגע בל"ט מלאכות כדי לברר השפע, כדי שיתברר השפע של אדם לאדם והשפע של בהמה לבהמה, שזהו בחינת כלל כל המלאכות שבימי החל, שהוא לברר התבואה ממץ ותבן וכו', בגשמיות ורוחניות כנ"ל, אבל בשבת שאז נשלם הברור ואז נשלם דעת האדם בשלמות, כי עקר תקון חטא אדם הראשון הוא בשבת, כי 'שבת אגין עלוהי' (זהר תרומה קלח.), על־כן אז האדם יוצא משפע של בהמה וחוזר להשפעה של אדם בשלמות, ועל־כן מצוה גדולה לאכל בשבת ולהרבות בסעדה, כי אז נזון משפע של אדם, שהוא שפע של דעת בשלמות זך וצח בלי פסלת, שעל־ידי שפע זאת זוכין לדעת שלם - לדעת ולהכיר אותו יתברך, על־כן אז בשבת צריכין לתן ניחא גם להבהמה, כי בודאי יש לה ניחא עתה, כי כבר החזר לה השפעתה בשלמות, כי אין האדם נוטל עתה מהשפעתה כלום כנ"ל.

ועתה מה נמלצו לחך דברי רבותינו ז"ל שאמרו (מכילתא משפטים פרשה ב): 'תן לו נייח שיהא תולש ואוכל' וכו'. כי בודאי זהו עקר מצות שביתת בהמה, כי זהו עקר הניחא של הבהמה שלא תעשה שום מלאכה, ותהיה תולשת ואוכלת מאכלה והשפעתה, כי עתה החזר לה השפעתה בשלמות, מאחר שאין האדם נזון ולוקח עתה מהשפעתה כלום, כנ"ל, שזהו עקר תקון חטא אדם הראשון לברר השפע של הבהמה להבהמה ושפע של אדם לאדם וכנ"ל, שזהו בחינת 'סכה' שעל ידה ממשיכין שפע של אדם כנ"ל. כי בשבת נפרס סכת שלום עלינו, כמו שמברכין בליל שבת: הפורס סכת שלום עלינו וכו'. ועל־ידי־זה עקר הברור בכל ימי החל על־ידי שממשיכין משבת בחינת ה'סכת שלום' על כל ימי החל. ועל־כן בכל ימי החל מתפללין בברכת 'השכיבנו': ופרוס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך. כי בכל ימי החל צריכין להמשיך בחינת קדשת הסכת שלום משבת שאז נפרס סכת שלום עלינו וכו', שעל־ידי־זה עקר הברור מבהמה לאדם וכנ"ל, שעל־ידי־זה עקר המשכת הפרנסה על־ידי כל המשא־ומתן והמלאכות שעושין, וכנ"ל:

וזהו שנסמך ותקננו בעצה טובה מלפניך אחר ופרוס עלינו סכת שלומך - כי עקר המשכת העשירות והפרנסה על־ידי המשא־ומתן הוא על־ידי העצה טובה. כי אם יזכה לידע העצה במשא־ומתן מה לקנות ולסחר - בודאי ירויח תמיד הון רב, כי בודאי אין עת וזמן שלא יהיה סחורה שיוכל להתעשר בה הרבה, רק שנגזר שאין אדם יודע במה משתכר. וכשהשם־יתברך רוצה לתן פרנסה או עשירות לאדם, אזי נותן בלבו עצה טובה מה לסחר ועל־ידי־זה מרויח בקל, וזה ברור לכל מי שיש לו מח בקדקדו, [וכמבאר מזה במקום אחר (בהלכות פקדון, הלכה ג', או ת ג).

וזה שכתוב לענין המשא־ומתן, שלא יטעה האדם, חס ושלום, לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (שם פסוק יח), ותרגומו: 'ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין' (כי הוא נותן לך עצה לקנות נכסים), כי עקר העשירות והפרנסה על־ידי העצה. ועל־כן באמת כל היגיעות והטרחות יתרות והדאגות והטרדות והעצבות שיש לכמה בני אדם בענין הפרנסה - הם כלם שטות והבל וכסילות גמור, כי אין מועיל להם כלום, אדרבא, מזיק להם הרבה. ועקר חסרון הפרנסה בא מחמת רבוי הדאגות והטרדות היתרות, כי לא יועיל לו שום יגיעה וטרחא וחכמה ותחבולה, כל זמן שלא יזכה לידע עצה שלמה במשא־ומתן וכנ"ל. על־כן צריכין רק לתלות עיניו למרום בכל יום תמיד, ויבקש רחמים ממי שהעסק שלו - שיתן לו עצה טובה בלבו שידע מה לסחר, ואיך להתנהג בהמשא־ומתן, ואז תבוא לו פרנסתו בנקל וכנ"ל. ועקר העצה טובה נמשך מהדעת שזוכין על־ידי בחינת 'סכה' - שהיא בחינת "אם לבינה", שעל־ידי־זה עקר הברור שמשם עקר הפרנסה, כנ"ל. ועל־כן נסמך ותקננו בעצה טובה אחר ופרוס עלינו סכת שלומך, כי על־ידי בחינת 'סכה', בחינת 'דעת', זוכין לעצה טובה שמשם עקר הפרנסה, כנ"ל.

ועל־כן 'בחג נדונין על המים' (ראש־השנה טז.), כי עקר הפרנסה נמשך על־ידי המים שעל ידם גדלים כל הדברים, ועל־כן בחג הסכות נדונין על זה, כי אנו צריכין להמשיך הפרנסה על־ידי מצות סכה, שעל ידה זוכין לשפע של אדם כנ"ל, כי עקר הברור על־ידי בחינת 'סכה' שהוא בחינת 'דעת' כנ"ל. כי 'כלא במחשבה אתברירו' (הכל מתברר במחשבה) (זהר פקודי רנד.), כי סכה היא בחינת ענני כבוד, שהיו הולכין לפני בני ישראל במדבר והענני כבוד היו הורגין נחשים ועקרבים שבמדבר ומישרין הדרך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא במדבר ב), ומובא בפרוש רש"י (במדבר י, לד). כי כשיוצאין לשוק לעסק בעבודות חיצוניות במשא־ומתן ול"ט מלאכות הוא כמו הולך במדבר שמלא נחשים ועקרבים, וצריכין שמירה גדולה שלא יכשל בהם, חס ושלום, ועקר השמירה על־ידי בחינת 'סכה' שהיא שמירה גדולה, ועל־כן מבקשין ופרוס סכת שלום בברכת 'השכיבנו' שהיא ברכת השמירה, כמו שמסימין בחל: שומר עמו ישראל לעד., ועקר השמירה על־ידי בחינת פריסת סכת שלום שנפרס בשבת שמשם ממשיכין השמירה על כל ימי החל, כי מבחינת 'סכה' נמשכין על האדם בחינת ענני כבוד שהולכין לפניו לישר הדרך ולהרג ולבער כל הנחשים והעקרבים וכו', שהם הקלפות והפסלת שסביב הפרנסה והעשירות.

ועל־כן כשיוצאין לשוק לעסק במשא־ומתן - צריכין לזהר ביותר לזכר את השבת בכל עת, ולכון בהמשא־ומתן, כדי שיזכה לקבל את השבת כראוי, ולברר מנה יפה לשבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה טז.): 'זכרהו מאחד בשבת'. וכשיזכר את השבת שהוא כלל כל התורה - יהיה נמשך עליו קדשת הדעת של שבת, שהוא בחינת קדשת הסכת שלום הנפרס בשבת, ועל־ידי־זה לא יהיה כרוך אחר הממון הגשמי, רק יזכר בכל פעם אחריתו וסופו שאין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב וכו', אלא תורה ומעשים טובים בלבד (אבות ו, י), וישים כל מגמתו אל התורה והעבודה ולהרבות בצדקה וימעט בעסק ויעסק בתורה, ויאמין בה' שכל פרנסתו רק מהשם־יתברך על־ידי העצה טובה שיתן לו, ואם ירצה השם־יתברך לשלח לו עצה טובה בלבו - ישתכר בנקל רוח גדול, ואם חס ושלום השם־יתברך לא ירצה ליעצו במה ישתכר - לא יועיל לו כל היגיעות והדאגות, וכשיעשה משא־ומתן בבחינה זאת - אז נאמר (תהלים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך":