# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/915/64/19/

ועל־כן שעור האונאה שתות שהוא חלק ששית, כי עקר הברור של המשא־ומתן מבהמה לאדם הוא בבחינת 'ששת ימי המעשה' כנ"ל, ועקר הוא הששי, דהינו יום הששי כנ"ל. ועל־כן שתות קנה ומחזיר אונאה, כי כל זמן שלא פגם בהדעת יותר משתות שהוא חלק ששית בחינת יום הששי - עדין יש תקנה בחזרה והמקח קים. שזהו בחינת 'תשובה' - שיכול להשיב ולהחזיר הדבר למקומו, כי עקר התשובה בבחינת 'יום הששי' - שאז מרימין ומחזירין ששת ימי החל לתוך קדשת שבת שהוא בחינת עולם הבא, כי יום הששי שנברא בו אדם הראשון הוא בבחינת ראש־השנה, כי אדם הראשון נברא בראש־השנה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה י:), וראש־השנה הוא יום ראשון לתשובה, כי יום הששי הוא עקר הברור מזהמת הנחש כנ"ל, שזהו בחינת תשובה - ששבין ומתקנין חטא אדם הראשון וכנ"ל. ועל־כן כל זמן שהאונאה רק שתות, קנה ומחזיר אונאה, כי שם יש תקנה בחזרה, כי שם עקר התשובה, כנ"ל. אבל יותר משתות בטל מקח כי כשנתרחק יותר משתות ויצא מבחינת יום הששי לגמרי, אזי אי אפשר לברר ואז המקח בטל לגמרי, אבל פחות משתות מחילה, כי פחות משתות מתחיל לכנס בחלק שביעית. ושם נתן למחל על־ידי קדשת שבת, שהוא ביום השביעי שבו נמחלין העוונות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:) על פסוק (ישעיה נו, ו): "מחללו" - 'מחול לו':

שיך לעיל