# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/941/61/

על־פי שנים עדים וכו' יקום דבר (דברים יט, טו). כי העדים מגלים האמת ועל־ידי־זה מרימין את בחינת המלכות מנפילתה, כי על־ידי העדים נעשה המשפט שהוא בחינת הקמת המלכות, כי עקר נפילתה היה על־ידי השקר והמחלקת כנ"ל (בהלכות דינים סימן א), ועל־ידי האמת היא עליתה, כידוע שעקר עלית ושלמות בחינת 'מלכות' הוא על־ידי בחינת אמת. ועל־כן צריכין להיות 'שני עדים' דיקא, כי פגם המלכות, חס ושלום - הוא קלקול הבריאה, כי עקר הבריאה והנהגת עולם הוא על־ידי בחינת המלכות, כידוע, וכל זה נעשה על־ידי השקר והמחלקת שהוא הרע והטמאה, שעל ידם נפגם בחינת המלכות, חס ושלום, כי שם עקר אחיזתם ועל ידם נתקלקל הבריאה כנ"ל, כי 'על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום' (אבות א, יז). וכשאין אמת ושלום, חס ושלום, נפגם ונתקלקל העולם. ואלו השני עדים, שבאים לגלות האמת, ולהרים המלכות כנ"ל, הם קיום העולם, והם בונין העולם מחדש. כי עקר בנין וקיום העולם הוא על־ידי אמת כנ"ל, כי חותמו של הקדוש־ברוך־הוא 'אמת' ובו ברא את העולם, כמו שכתוב (ישעיה מג, א): "בראך יעקב". ואמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה לו, ד): 'עולמי, עולמי, מי בראך? יעקב בראך'! יעקב זה בחינת אמת, כמו שכתוב (מיכה ז, כ): "תתן אמת ליעקב", כמו שכתב רבנו ז"ל (סימנים כג, מז).

וזה בחינת שני עדים, על־פי מה שכתב רבנו ז"ל (סימן ס"ו), שקדם הבריאה הכח והפעל ביחד, ואין הפרש ביניהם, ואחר־כך נפתחין בבחינת "פותח את ידיך", יו"ד בראש ויו"ד בסוף. וזה בחינת מוציא מכח אל הפעל, שהוא בחינת הבריאה. וכל זה נעשה על־ידי הדבור, שהוא נעשה על־ידי בחינת אמת, כמו שכתוב שם.

נמצא, שעקר הבריאה, דהינו להוציא מכח אל הפעל הוא על־ידי בחינת אמת וכנ"ל, כי עקר הבריאה על־ידי אמת. ועל־כן אלו העדים שבאים לגלות האמת, ולהרים המלכות לתקן הבריאה, הם שנים, בבחינת יו"ד בראש ויו"ד בסוף, בחינת כח ופעל, כי על־ידי האמת שהם מגלים, על־ידי־זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. שעל־ידי־זה הוא תקון הבריאה כנ"ל, כי על־ידי השקר, והמחלקת שנעשה בין הבעלי־דינים, על־ידי־זה נפגם המלכות, ונתקלקל הבריאה, שהוא בחינת סוף המעשה, בחינת פעל. וזה ידוע שבעת הפגם, חס ושלום, אזי עולה החיות ונסתלק למעלה, ואזי חוזר ועולה סוף המעשה בתחלת המחשבה, וזהו קלקול הבריאה, חס ושלום, כי חוזר בבחינת קדם הבריאה שהוא הכח והפעל ביחד, כנ"ל.

ועל־כן צריכין שני עדים, שהם באים ומודיעין האמת, ועל־ידי־זה הם מוציאין מכח אל הפעל, וזהו בחינת שני עדים, בחינת שני היודין, שהם בחינת כח ופעל כנ"ל, ועל־ידי־זה נתתקן בחינת המלכות, בחינת הבריאה כנ"ל, כדאיתא בתקונים (דף ב.), שיש שני עדים לאדם בכל יום, להעיד על יחודו יתברך, דהינו אות 'תפלין' ואות 'ברית', ובשבת אות 'שבת' וכו'. והם בחינת שני היודין הנ"ל, של שני השמות י א ה ד ו נ ה י.

נמצא שהשני עדים, הם בבחינת שני היודין הנ"ל, כי גם אלו העדים, הם מעידים על אלקותו ויחודו יתברך שמו, כי הם מגלים האמת, שהוא בחינת יחודו ואלקותו יתברך, כי 'חותמו של הקדוש־ברוך־הוא אמת' (שבת נה.), בחינת (ירמיה י, י): "וה' אלקים אמת" - ו'ה' אלקים' זה בחינת שני היודין, בחינת כח ופעל, כי ה' - זה בחינת שם הויה, שהוא יו"ד בראש. ואלקים הוא בחינת 'מלכות', בחינת יו"ד בסוף, בחינת 'אדני', ועל־ידי האמת, מוציאין מכח אל הפעל, ומגלין אלקותו בעולם. כי עקר הבריאה 'בגין דישתמודעין ליה' (זהר בא מב.). נמצא, שהשני עדים, הם בבחינת שני העדים שיש לכל אדם, שהם שני האותות הנ"ל, שהם מעידים על אלקותו, ועל חדוש העולם, שהשם־יתברך הוציא הכל מכח אל הפעל, כי האותות הנ"ל, שהם אות 'שבת ותפלין' וכו', מעידים על זה גם־כן.

וזה בחינת (דברים יט, טו): "על־פי שנים עדים יקום דבר" - 'יקום דבר' דיקא, שהם מקימין ומרימין המלכות, שהוא בחינת 'דבר', בחינת 'דבר אחד לדור' (סנהדרין ח.), וכמו שכתב רבנו ז"ל (סימן ד'). וזה דיקא - 'על־פי שנים עדים', 'פי שנים' דיקא, בחינת הדבור של אמת, שנקרא 'פי שנים'. כי הוא כלול משתי הרוחות הנ"ל, כי על ידו מוציאין מכח אל הפעל. ועל־כן נקרא הדבור של לשון הקדש 'פי שנים', בחינת (מלכים־ב' ב, ט): "ויהי נא פי שנים ברוחך" וכו', וכמו שנתבאר לעיל בהלכות תרומות (הלכה א), עין שם. ועל־כן צריכין שני עדים, שעל־ידי בחינת פי שנים, על־ידי־זה מוציאין מכח וכו', ונתתקן הבריאה שזה בחינת הקמת המלכות, בחינת יקום דבר, כנ"ל, ועל־כן 'עד אחד' פסול להעיד, כמו שכתוב (דברים יט, טו): "לא יקום עד אחד" וכו', ואפלו אם הוא כמשה רבנו, עליו השלום, אינו מעיד. כי אין כח להוציא מכח אל הפעל, ולהעלות המלכות, כי אם על־ידי פי שנים, שהם בחינת שני היודין, כנ"ל.

ועל־כן העדים אסורין להיות קרובין זה לזה (חשן משפט סימן לג, סעיף ב), כי כשהם קרובים הם משרש נקדה אחת, ואזי אף שהם שנים ויותר, אינם נחשבים אלא לאחד, כי צריכים להיות דיקא בבחינת שתי נקדות, בחינת כח ופעל, ועל־כן כשהם רחוקים זה מזה, אזי יש לכל אחד נקדה בפני עצמו, ועל־כן כשהם 'שנים', הם תמיד בבחינת נקדה עליונה ונקדה תחתונה. כי אין שני בני אדם שוין, וכל אחד הוא בבחינת נקדה עליונה לגבי חברו, וכמו שאיתא במאמר: 'ואתם תהיו לי ממלכת' וכו' (סימן לד), שכל אחד מישראל יש לו נקדה שאין בחברו, שחברו צריך לקבל מזאת הנקדה.

נמצא, שהוא בבחינת אותה הנקדה, בחינת רב לגבי חברו, וחברו הוא בחינת תלמיד, וצריך לקבל ממנו. ורב ותלמיד הם הם בחינת שתי הנקדות הנ"ל, שהם בחינת שני היודין, בחינת כח ופעל כנ"ל, בחינת נקדה עליונה ונקדה תחתונה. ועל־כן הגרים שנתגירו אין להם קרבה, אפלו שני אחין כו', 'דגר שנתגיר כקטן שנולד דמי' (יבמות מח:), כי הגר אין מקבל נקדתו הקדושה, דהינו נשמתו מצד משפחתו מעת לדתו, כי הם ערלים, ואין מקבל נקדתו רק בעת שנתגיר. ועל־כן הוא כקטן שנולד, ועל־כן אף שבטבע הם אחין וקרובים, עם כל זה מאחר שמבחינת הנקדה אין להם קרבה, על־כן כשרים להעיד, כי כל אחד יש לו נקדה בפני עצמו, שקבלו בעת שנתגירו. ועקר העדות הוא רק על־ידי בחינת נקדות שהוא בחינת 'פי שנים', כנ"ל:

ועל־כן הפסולים בעברה פסולים להעיד (חשן משפט סימן לג, סעיף יא), כי איתא שם במאמר הנ"ל, שהעברה הוא על־ידי פגם ונפילת הידים, שהוא בחינת שני היודין הנ"ל, עין שם. ועל־כן פסול להעיד, כי עקר העדות על־ידי בחינת שני היודין הנ"ל, בחינת 'פי שנים', כנ"ל: