# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/941/65/2/

וזה בחינת עדות בשנים, ותרי כמאה (יומא פג.). כי העדות באים לגלות האמת, ועקר האמת הוא על־ידי בחינה הנ"ל, על־ידי שמבטלין עצמן בבחינת 'מה', עד שנכלל בחינת 'שלא כסדר' בבחינת 'כסדר', כי השקר שהוא הפך האמת, עקר אחיזתו מבחינת 'שלא כסדר', כי האמת בחינת 'כסדר', ושקר הוא בחינת 'שלא כסדר', כי האמת הוא כשאומרים על כל דבר כמו שהוא, כגון על כסף כסף, ועל נחשת נחשת וכו', שזהו בחינת 'כסדר' שאומרים עליו האמת כפי סדר הבריאה של אלו הדברים, אבל השקר הוא בחינת 'שלא כסדר' שרוצה לשנות סדר הבריאה, שאומר על כסף שהוא נחשת או להפך. וכן כל דבר שקר שאומר הכל הוא בחינת 'שלא כסדר' שמשנה הסדר האמת של זה החפץ או העסק ואומר 'שלא כסדר' המעשה שהיה נמצא, ששקר הוא בחינת 'שלא כסדר'.

ועל־כן עקר בטול השקר הוא על־ידי בחינת דרך התשובה הנ"ל שעשה משה באלול, שהוא לכלל נקדה התחתונה בנקדה העליונה, שעל־ידי־זה נכלל בחינת 'שלא כסדר' בבחינת 'כסדר' וכו', כנ"ל, כי זה עקר שלמות האמת, כשהאמת הוא בשלמות מראש עד סוף, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כי אמת הוא ראש תוך סוף, כמובא (בראשית־רבה פא, ב). כי האלף הוא ראש לכל האותיות, והתי"ו הוא סוף כל האותיות, והמ"ם באמצע כמובא (שם), הינו שעקר האמת הוא כשהוא אמת מראש ועד סוף כנ"ל, כי האל"ף שהוא ראש כל האותיות זה בחינת 'א"ב כסדר', והתי"ו שהוא סוף כל האותיות זה בחינת תשר"ק 'שלא כסדר', כמו שכתוב בתחלת התורה הנ"ל, שבחינת 'כסדר' הוא בחינת אל"ף־בי"ת, ובחינת 'שלא כסדר' הוא בחינת תשר"ק, הינו בחינת האל"ף של אמת שהוא בחינת אל"ף־בי"ת 'כסדר', בחינת נקדה העליונה, והתי"ו של אמת זה בחינת תשר"ק 'שלא כסדר' בחינת נקדה התחתונה, והמ"ם של האמת שהיא באמצע, זה בחינת המחבר וכולל נקדה התחתונה בנקדה העליונה, לכלל בחינת 'שלא כסדר' בבחינת 'כסדר', שזה עקר שלמות וחיות ותקון הבריאה כלה, כמובן בהתורה הנ"ל.

כי המ"ם הוא בחינת ארבעים יום שהם מראש־חדש אלול עד יום־הכפורים, שבאלו הארבעים יום עלה משה למרום ועשה דרך כבושה לתשובה הנ"ל, שהוא לכלל נקדה התחתונה בנקדה העליונה, לכלל בחינת 'שלא כסדר' בבחינת 'כסדר', לכלל התי"ו בחינת הסוף, בחינת תשר"ק 'שלא כסדר' בבחינת 'האלף' שהוא הראש, בחינת אל"ף־בי"ת 'כסדר', שיהיה נכלל הכל ביחד, על־ידי המ"ם שבאמצע, ואז נשלם בחינת אמת שהוא עקר תקון העולם, כי בו חתם הקדוש־ברוך־הוא את עולמו, כמו שכתוב (בראשית א): "בראשי' ת בר' א אלקי' ם " סופי תבות אמ"ת, כמובא (תקוני־זהר, תקון סג, ה.).

כי עקר האמת כשהוא אמת מראש ועד סוף, שבכל דרגא שבעולם ימצא את השם־יתברך, שהוא עצם האמת, בין בעליה בין בירידה, ושלא יהפך האמת שלא כסדר, הן מחמת העליה הן מחמת הירידה, כי לפעמים האדם מחמת עליתו בעשירות או בחכמה שהוא למדן מפלג בתורה, על־ידי־זה נוטה מן האמת ומהפכו מסדרו האמתי, וחולק על צדיקי אמת ויראים, מחמת שאומר סברות הפוכות מן האמת לאמתו, כי אין קץ לדברי רוח, שיוכל לומר על כל דבר להפכו מן האמת, ואי אפשר לבאר לסתר כל הטעותים וכל הסברות ההפוכות, רק האמת עד לעצמו, ומי שיש לו לב ישראל ומבטל עצמו בבחינת 'מה', וחפץ באמת לאמתו, ואינו רוצה להטעות את עצמו, יכול לידע ולהבין האמת היטב.

וכן לפעמים מחמת ירידתו הגדולה, שנפל וירד בגלות התאוות מאד, כל אחד כפי ירידתו, עד שמחמת זה נופל בדעתו כאלו אפס תקוה, עד שהבעל־דבר רוצה להפילו שיתיאש מן הרחמים, חס ושלום, ונדמה לו שלפי האמת כבר אבדה תקותו, חס ושלום. וכל זה מחמת שמהפך האמת שלא כסדר, כי באמת לא כך הוא האמת האמתי, כי כבר גלה לנו השם־יתברך רבוי רחמיו שאינם כלים על־ידי משה רבנו, ועל־ידי הצדיקים האמתיים שאחריו, שגלו שהשם־יתברך בכל מקום, כמבאר בהתורה הזאת, שמשה רבנו גלה שאפלו בעשר כתרין דמסאבותא, שהוא כלל כל הטמאות שבעולם, רחמנא לצלן, גם שם נמצא השם־יתברך כנ"ל, על־כן עקר שלמות האמת כשהוא אמת בכל דרגא מראש ועד סוף, וכנ"ל: