# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/957/61/

אסור לכנס לבית הלוה לקח עבוטו, שנאמר (דברים כד, יא): "בחוץ תעמד" וכו':

על־פי המאמר של "גזלה" (סימן סט), עין שם היטב;

והכלל, שכל הנפשות שרשם בעשירות, ועל־כן עקר העשירות על־ידי בחינת האשה, שהיא בחינת 'נפש', ששרשה וחיותה על־ידי עשירות. ועל־כן הגוזל את חברו כאלו נוטל את נפשו, ועין שם. ואיתא שם: שלפעמים הגזלן אינו נוטל את נפשו אף־על־פי שגזלו ממון, כי כשהנפש רואה שזה הגזלן עומד לגזלו ולקח את חיות נפשו, אזי הנפש מצמצמת ומכוצת עצמה ואינה מנחת לקח אותה, ואף שלוקח ממונו - אין בו שום חיות הנפש, והוא רק עפרא בעלמא, מאחר שהנפש התגברה ולא הניחה לקח אותה, עין שם:

והנה אנו רואים שהתורה חסה על נפש הלוה העני והדל שלוה מחברו ואין לו לשלם, והוא מכרח להוציא מידו יתר הפלטה מעט המטלטלין הנשארין לו, שבהם תלוי כל חיותו, דהינו שרש נפשו שהוא תלוי בעשירות, כנ"ל. ואם יוציא הכל מתחת ידו יהיה נחשב כמת ממש, כי הוא ממש יציאת הנפש מאחר ששרשה בהממון, כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים סד:): 'עני חשיב כמת'. כי הנפש, שהיא חיות האדם, תלויה בעשירות כנ"ל, ואף־על־פי־כן זה הלוה מכרח לשלם מכל אשר לו, כדי שלא יהיה "לוה רשע" וכו'. ועל־כן חסה התורה עליו וצותה כמה מצוות בזה, להתנהג עמו בחסד, כדי להשאיר לו איזה חיות להנפש, כי בודאי על־פי הדין היה ראוי שיוציא כל אשר לו עד החלוק, כדי לסלק למי שלוה ממנו והוא יחזר על הפתחים, אבל התורה חסה עליו וצותה לסדר לבעל־חוב ולהשאיר לו כדי שיהיה לנפשו חיות ולא יהיה כמת, כי שרש הנפש בהממון, כנ"ל:

וזה בחינת ש אסור למשכן כלים שעושין בהם אכל נפש (חשן־משפט, סימן צז, סעיף ו), כי מאחר שהם סמוכין להנפש, על־כן הנפש תלוי בהם ביותר, על־כן אסור למשכן אותם כדי שלא לקח שרש נפשו, כי כל אלו המצוות כלם כדי להשאיר להלוה איזה שרש נפשו, כדי שלא יהיה כמת, חס ושלום, כנ"ל. ועל־כן כל מה שסמוך יותר להנפש, ובודאי הנפש נשרשת שם ביותר, צותה התורה להניח לו. וזה בחינת שאסור לכנס לביתו לעבט עבוטו כדי שלא לבוא עליו פתאם. ולחטף אצלו כל אשר לו ויוכל להמית אותו, חס ושלום, בזה, מאחר ששרש הנפש בהממון כנ"ל, רק שהוא בעצמו יוציא לו את העבוט, כדי שהלוה יוכל לבחר לו ולהשאיר לעצמו מה שהנפש תאב לו ונשרשת שם ביותר, ומה שאין תאב לו כל־כך ואין הנפש נשרשת שם כל־כך, יוציא לו למשכון, כי כל דבר שהאדם תאב לו והוא צריך לו ביותר - הנפש משרשת שם ביותר. ואפלו אם אין להלוה כי אם זה המשכון לבד, אף־על־פי־כן בתוך כך יוכל הנפש להתגבר ולצמצם עצמה שלא יקחו אותה כנ"ל, כדי שישאר לו חיות, כנ"ל:

וזה בחינת בחוץ תעמד - ולא יכנס לביתו לפנימה לקח משכונו שהוא שרש נפשו, רק שהוא בעצמו יוציא אליך העבוט החוצה, כדי שיוכל להשאיר לעצמו שרש נפשו בפנים בתוך ביתו. וזהו בחינת האסור לכנס לבית דיקא, כי בית הוא מקום העשירות, כי שם מנחים כל החפצים והעשירות של האדם. וזה בחינת 'ביתו - זו אשתו' (יומא ב.), שמשם העשירות כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (חלין דף צה): 'בית ואשה סימן להצלחה', כי בהם תלוי ההצלחה, דהינו העשירות כנ"ל, כי השפע יורדת לתוך החדרים של ביתו, בבחינת (משלי כד, ד): "ובדעת חדרים ימלאו". וכמו שהבנתי מדברי רבנו, נרו יאיר, במה שאמר על פסוק (בראשית לג, יז): "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית" (סימן רסו), ועל־כן מי שבונה ביתו בלא דעת ופוגם בבנין ביתו, על־כן מתמסכן. הפך העשירות שבא לתוך הבית כשהוא נבנה כתקונו בדעת, כמו שכתוב שם. ועל־כן מזוזה שהיא בחינת תקון הבית, בחינת מחין של הבית, על־כן המזוזה היא בחינת 'עשירות', כמו שכתב רבנו במאמר 'צוית צדק עדתיך' (סימן כג), וכמו שכתוב בהלכות מזוזה (הלכה א). נמצא, ששרש העשירות הוא בבית, ושם שרש הנפשות ששרשם בעשירות. ועל־כן אסור לכנס לביתו לקח עבוטו, כדי שלא לקח גם שרשי נפשו מבפנים שבתוך ביתו כנ"ל, רק הוא בעצמו יוציא לו העבוט החוצה, כדי שיוכל להשאיר לו שרשי נפשו בפנים בתוך ביתו, ששם שרש העשירות, שהוא שרש הנפשות כנ"ל, כי יש כח בהנפש לצמצם עצמו ולהשאיר לו חיות כנ"ל. וכל זה על־ידי שאין לוקח המשכון פתאם מיד הלוה, רק הלוה בעצמו נותנו לו וגם על־ידי שאינו לוקחו מביתו, רק הוא מוציאו אליו אל החוץ כנ"ל. על־ידי־זה יכולה הנפש להשאיר לעצמה חיותה ולא תצא נפשו ממנו, חס ושלום, כנ"ל:

וזה בחינת השבת העבוט, כסות יום - ביום, וכסות לילה - בלילה. ואמרו רבותינו ז"ל (תנחומא משפטים טז): 'אל יקשה בעיניך לחזר לו כל פעם, כי בכל לילה עולה נפשך אלי ואיני מעכבה על כמה חובות שאתה חיב לי'. כי השבת העבוט היא השבת הנפש ממש, כנ"ל, מאחר ש הוא שמלתו לערו הוא כסותו לבדו וסמוך לנפשו ביותר. ועל־כן מצוה להשיב לו בכל פעם שצריך לו, כי הנפש נשרשת שם ביותר מאחר שצריך לו ביותר כנ"ל. וכל זה הוא בתורת צדקה, וכמו שכתוב (דברים כד, יג): "ולך תהיה צדקה", כי היא צדקה ממש, כי הוא מחיה אותו ממש, שמשאיר לו שרש לנפשו, וזה בחינת 'צדקה', שהיא גם־כן להחיות נפש העני להשלים נפשו:

ועל־כן אלמנה אין ממשכנין אותה כלל, אפלו היא עשירה (צז, יד), כי האשה עקר חיותה היא עשירות כנ"ל. וכל שלמותה וחיותה מקבלת רק על־ידי בעלה, שהוא משתדל תמיד להשלים נפשה, על־ידי עשירות שהוא מרויח. וכשמת בעלה אין לה מי שישלים נפשה. ועל־כן התורה מזהרת כמה פעמים לרחם ביותר על האלמנה, כי היא נפש אמללה ועניה מאד, כי נטל ממנה שלמות חיותה. ועל־כן אסור למשכן אותה כלל, מאחר שחיותה מעט מאד, וכל עצם חיותה הוא בהנכסים שנשאר לה מבעלה, וכשממשכנין אותה כאלו נוטלין נפשה ממש, כי אין לה שום חיות אחר וחיותה מעט מאד, כנ"ל:

וזה שכשהוכיח הנביא אותם על גזלה. אמר להם (מיכה ב, ט): "נשי עמי תגרשון מבית תענגיה מעל עלליה תקחו הדרי" וכו', כי הגזלה נוגעת ביותר לאשתו ובניו, כי שם שרש נפשם, כמו שכתוב במאמר הנ"ל, עין שם: