# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/957/62/

ענין השבת העבוט. כסות יום – ביום, וכסות לילה - בלילה. וענין אסור לכנס לבית הלוה לעבט עבוטו:

על־פי המאמ ר על פסוק "ויעקב נסע סכתה ויבן וכו', ולמקנהו עשה סכות" (סימן רסו), עין שם:

על־ידי מצות סכה שהיא בחינת 'דעת', על־ידי־זה עולין מבהמה לאדם. וזה בחינת 'צדקה והלואת חן', שעל־ידי־זה מעלין את העני מבהמה לאדם. כי "חכמת המסכן בזויה" (קהלת ט, טז), ועל־כן כשהוא עני, נמצא שנפגם חכמתו. ועל־כן הוא נקרא בחינת 'בהמה', שהוא העדר הדעת. כמו שאמר דוד (תהלים עג, כב): "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", כי דוד היה קורא את עצמו תמיד 'עני ואביון', כי היה עוסק תמיד בתפלתו לתקן מדה זו כידוע. וזה שכתב רבנו ז"ל (סימן לז), שעל־ידי צדקה נעשין בגדר 'אדם', כי זה מדה כנגד מדה - על־ידי שמעלה את העני מבהמה לאדם, על־כן זוכה גם הוא שעולה לגדר אדם על־ידי־זה. והדעת הוא בחינת 'סכה' כנ"ל. וסכה היא נוהגת ביום ובלילה, כי הסכה היא בחינת 'ענני כבוד' שכתוב בהם (שמות יג, כב): "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה" וכו'. כי עקר הדעת הוא בחינת חבור 'חסד וגבורה', שהם בחינת 'יום ולילה'. וסכה הוא בחינת הדעת, ועל־כן 'עמוד הענן משלים' וכו', כי עקר הדעת, שהיא בחינת סכה, בחינת ענני כבוד, הוא בחינת חבור יום ולילה כנ"ל, ועל־כן צריכין להשיב את העבוט ביום ובלילה, דהינו כסות יום - ביום וכו', כדי להשלים ולחבר יום ולילה, כדי לתקן את הדעת של העני, כי עקר תקון העניות הוא על־ידי חבור יום ולילה, כידוע, שזהו בחינת שלמות הדעת כנ"ל. כי הממון דקדשה הוא שלמות הנפש (סימן מח), כי הנפש שרשה בממון וצריך להשתדל עם העני להשלים נפשו ודעתו, כדי שיצא מעניות לעשירות, כמו שכתוב (ויקרא כה, לה): "והחזקת בו", על־ידי הלואה, כמו שכתוב שם (פסוק לו): "אל תקח מאתו נשך" וכו'. כי צריכין להחזיק בידו וכו':

(כל זה לא נכתב בשלמות רק בקצור ראשי פרקים, כי לא נכתב בזמנו ונשכח רבו ככלו):