# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/957/63/2/

כי זה שרוצה לעשות משא־ומתן ולהרויח ממון ועשירות, הוא צריך לזהר מאד לחשב דרכיו ולשפט את עצמו בכל עת ולפשפש במעשיו בכל עת, כי על־ידי משפט הנ"ל דיקא יכול לעשות המשא־ומתן בקדשה שיצליח בו, כי זה שעושה משא־ומתן הוא בחינת מקרב נפשות להשם־יתברך, כי יש בהמשא־ומתן ניצוצות קדושות גבוהות מאד שצריכין לבררם על־ידי המשא־ומתן, כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים. ואלו הניצוצות שמבררין אותן על־ידי המשא־ומתן ומחזירין אותן אל הקדשה הם בחינת 'גרים ובעלי תשובה' הנ"ל, כי מעלין ומכניסין הנפשות והניצוצות של המשא־ומתן מן החוץ לפנים אל הקדשה. נמצא, שהעוסק במשא־ומתן באמונה בקדשה כראוי הוא מגיר גרים, גם על־ידי המשא־ומתן הוא מרויח ממון ועשירות, שהוא מגדלת הנפש, שעל־ידי־זה הנפשות תאבים לכלל בשמו ובנפשו, כמבאר במאמר הנ"ל. נמצא, שעל־ידי המשא־ומתן, שעל־ידי־זה מרויח ממון, על־ידי־זה הוא מקרב נפשות להשם־יתברך. ועל־כן צריך זה העוסק במשא־ומתן לשמר את עצמו מאד - שלא יתאחז בו הרע של אלו הנפשות והניצוצות, שהוא מברר ומעלה על־ידי עשית המשא־ומתן. כי זה ידוע, שהקדשות והנפשות המלבשין בהמשא־ומתן הם בבחינת 'גלות השכינה', ושוכנין בין הגוים והסטרא־אחרא בבחינת (יחזקאל ה, ה): "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה" וכו', כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים. על־כן צריך זה העוסק במשא־ומתן לזהר בנפשו מאד, שלא יתאחז בו הרע הנאחז באלו הניצוצות שהוא מבררם על־ידי המשא־ומתן.

ומזה בא מה שהיוצאין לשוק ועוסקים במשא־ומתן נכשלין לפעמים ונתרחקין מעבודת השם־יתברך, כי זה מחמת הרע הנ"ל שנתאחז בהניצוצות של המשא־ומתן כנ"ל, אבל באמת משא־ומתן הוא דבר גדול מאד, רק שצריכין לשמר עצמו כנ"ל, ועל־כן הוא צריך למשפט הנ"ל, דהינו שישפט את עצמו בכל עת ויתבודד ויפרש שיחתו לפני השם־יתברך, ויפשפש במעשיו וידין וישפט את עצמו בעצמו על כל הדברים שהוא עושה, אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימי חייו במעשים כאלה, ועל־ידי־זה המשפט מעורר התלהבות הלב שהוא בחינת 'אש'. ועל־ידי האש הזה הוא שורף את הרע שלא יתאחז בו, וגם שלא יתאחז באלו הניצוצות והנפשות שהוא עוסק לבררם על־ידי המשא־ומתן וכנ"ל. ואזי זוכה להגדיל כבוד השם־יתברך על־ידי־זה, ובונה בחינת 'היכל הקדש' על־ידי המשא־ומתן, ואזי זוכה לעשירות גדול, כי העשירות נמשך על־ידי הכבוד הנ"ל, על־ידי בחינת 'היכל הקדש' הנ"ל כנ"ל, אבל כשאין משפט - אז חס ושלום, נאחז הרע, ואזי אין יכול לברר הניצוצות ולבנות היכל הקדש, ואזי אין לו עשירות, כי נתקלקל העשירות על־ידי הכעס שמזמין לו היצר, כי הכעס הוא היצר הרע שבלב, כמו שכתוב (קהלת יא, י): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", על־כן צריכין משפט הנ"ל, כדי לשרף את הרע, ואזי נתבטל הכעס, ואזי זוכה לעשירות הנמשך על־ידי היכל הקדש, הנבנה על־ידי הנפשות והניצוצות שמבררין, על־ידי המשא־ומתן, כנ"ל:

וזה בחינת 'ל"ט מלאכות' ממשכן גמרינן (שבת מט.). וזה בחינת מה שברכם משה לישראל בעת שנגמר המשכן "ויהי נעם" כו' ואמר שתי פעמים "ומעשה ידינו" - כדי שתשרה ברכה במלאכת המשכן וכדי שתשרה ברכה במעשה ידיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא, פקודי, יא). כי ל"ט מלאכות הוא בחינת משא־ומתן, כי כל העסקים והמשא־ומתן כלם כלולים בל"ט מלאכות והם בחינה אחת עם מלאכת המשכן שהוא בחינת 'היכל הקדש', כי על־ידי המשא־ומתן נבנה היכל הקדש שהוא משכן כבודו כנ"ל. נמצא של"ט מלאכות וכל המשא־ומתן הם בחינת מלאכת המשכן ממש, שהוא ההיכל הקדש, ועל־כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן. ועל־כן ברכם בשעת גמר הקמת המשכן: 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם', כי הם בחינה אחת, כנ"ל:

וזה 'טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון' (אבות ב, ב). כי התורה כלה נקראת משפט, כמו שכתוב (תהלים יט, י): "משפטי ה' אמת" וכו', וכיוצא בזה בפסוקים הרבה, הינו שאי אפשר לעסק בדרך ארץ שהוא משא־ומתן, כי אם על־ידי התורה שהיא בחינת 'משפט', שעל־ידי־זה שורפין את הרע הנאחז בהניצוצות שמבררין על־ידי המשא־ומתן כנ"ל. וזה שיגיעת שניהם משכחת עון - ועון הוא הרע שנשכח ונתבטל על־ידי יגיעת שניהם, הינו על־ידי התורה שהוא בחינת 'משפט', ששורף את הרע מלהתאחז בלבו בבחינת "כי באש ה' נשפט" (ישעיה סו, טז). וכן נשרף הרע ומתבטל ואינו יכול להאחז גם בהניצוצות של המשא־ומתן בעצמו. שהם בבחינת 'כסא כבוד', בחינת 'היכל הקדש', בבחינת (שמות כד, יז): "וכבוד ה' כאש אכלת", כמבאר במאמר הנ"ל. נמצא שמשפט וכסא הנ"ל, שהם בחינת תורה ודרך ארץ, שניהם, משכיחין ומבטלין את העון, שהוא הרע, כי הם שורפין את הרע ומבטלין אותו על־ידי אש של התלהבות הלב שמתעורר על־ידי המשפט, כנ"ל: